בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

נוסטל-בלוגי

להיזכר בתוכניות של פעם, עם קריצות לעולמינו.
לפני 14 שנים. 23 ביוני 2010 בשעה 20:06

ימים אחרונים של העשור, עדיין לא הזמן לעשות סיכומים.
אבל זה בהחלט הטריפ של חיי...
כפתור ופרח, כפתור ופרח (תבדקו בגוגל את משמעות הביטוי)

===================================

שאלה קטנה: עוד מישהו שם לב לפרוליפירציה (=התרבות מהירה) של יוזרים חדשים והזויים כאן בתקופה האחרונה?
ולמה לעזאזל הם לא משקיעים קצת יותר בפרופיל? חוץ מכמה מילים לאקוניות (גבולות: יש/אין, חדשות: יש/אין וכו'), גם יש תופעה של ריבוי פרופילים אד-הוקיים, כאלה להתכסחויות, התנצחויות, קבלת זהב מעבדים הזויים, ושאר מרעין בישין.

===================================

טוב נראה לי שהחלטתי שאנחנו הולכים לפצוח בסדרת הרצאות, אז המורה בכיתה, התלמידים מוזמנים לשבת נתחיל עם ההרצאה הראשונה.

ככל שאני יותר קורא בכלוב, ותאמינו לי שאני עושה את זה די הרבה (תירוץ לא ללמוד), כבר שנים רבות, באמת, גם אם אני לא מגיב על כל שטות, אני חושב שאני מכיר פה לא מעט, גם אם לא יצא להיפגש איתם, אבל יותר מכך הצטברו אצלי כמה מחשבות/תובנות/מסקנות/פרשנויות. החלטתי שהגיע הזמן שאתחיל לפרסם את חלקן, אולי אני לא תמיד הכי מקורי, אבל זה מה יש. אז קריאה מהנה:

התובנה הראשונה היא שהכלוב, כמו בכל מקום, עבודה, לימודים, ועד בית, או בכלל סביבה עם אנשים, כולל בתוכו מגוון די גדול של אינדיבידואלים, חלקם טובים ונחמדים, וחלקם חלאות. חלקם היינו רוצים בתור שותפים לדירה, וחלקם לא היינו רוצים אפילו כשכנים באותה העיר שלא לומר באותו הבניין.
הבעיה היא החלאות, הקרציות, מחפשי הזיונים הקלים, השרלטנים, המסננות על הסף, הדורשות תשלום, המנצלות וכיוצא בזאת. אותם טיפוסים נאלחים (או נאלחות, אני לא מפלה, אבל למען קלות הדיון, ולאור הרוב המספרי של הגברים אכתוב בלשון זכר) מנצלים את היתרונות של האינטרנט, את האנונימיות, את המסכה, את הפסבדונים, את הריחוק שהמסך נותן להם מאינטראקציה אמיתית עם אנשים אחרים, אותם אחרים שהופכים למושא לתקיפות מילוליות או אחרות, למתקפה רבתי של חרמנים השולחים הודעות שבלונה בתקווה שזה יניב להם זיון קל, או שולחי ההערות מאחורי הקלעים להשחיר פניהם של אחרים, וכמו שג'ון גבריאל ניסח זאת יפה בתיאוריה שלו:



אז אין ממש מה לעשות, זה טיבעו של האינטרנט, זה טבעו של הכלוב, Take it or Leave it, וכנראה שאם אנחנו כאן בחרנו To Take it. אבל הדבר הכי מרגיז בכל העניין הוא שאותם נבלות (כן כן, נבלות, כאלה שגיבוריו של יורם קניוק רוצחים [ובצדק] באישון לילה) מוציאים שם רע לכל השאר, מעכירים את האווירה, וסתם עושים רעש וטררם.
התוצאה של התנהגותם היא שכל בחור ששולח הודעה למישהי הוא מחפש זיון, שולט מלמטה, נצלן, אדון מזוייף וכל בחורה שבוחרת לעשות שימוש בזכותה לומר "לא" היא זונה, מלכה בתשלום, נצלנית ושקרנית ושאר תארי לוואי לא מחמיאים. נכון יש כאלה ויש כאלה, אבל הפכנו חשדנים מידי, מסננים מידי. הרי כולנו רק רוצים להיות מאושרים, למצוא סיפוקים רגעיים או ארוכי טווח, להפשיט, להלביש, להצליף, לרדת, לחדור, לגמור, לזיין ולהזדיין, ובעיקר להנות ולעשות את זה עם מי שאנחנו בוחרים, בלי לפחד שננוצל, נחשף, נפגע, נאנס או נדבק במחלה או שתיים.
אבל עולם כמנהגו נוהג, ומה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש.

אז לא להאכיל את הטרולים, לא לסנן על הסף, לא לשלוח הודעות באובססיביות, לא להציע לכל בחורה הצעות תשלום על תחתון משומש או סשן מזדמן, לא להגיב על כל שטות, גם אם זה מכעיס, אז אמרו, נו? ההתנצחות הזאת וכו' וכו'.
תזכרו:



[בעקבות הערה מוצדקת שקיבלתי, אני רוצה להבהיר שאין לי שום כוונה לצחוק על בעלי מוגבלויות באשר הם, אלו גם בני אדם שראויים לכבוד. המסר אליו כיוונתי באמצעות התמונה הוא שההתנצחויות על גבי האינטרנט הן מפגרות, ולעיתים זה גם מה שהן מעידות על המתנצחים עצמם].

אולי במקום כל ההתנהגות המחורבנת הזאת, שכל אחד יעשה קצת חשבון נפש, ילמד להתעלם, ויתנהג קצת יותר בנימוס ונחמדות. זה לא יעלה לכם יותר.

===================

עוד תובנה קטנה, שאאלץ להרחיב עליה בהמשך, כי דבר יודע הוא שככל שהטקסט בבלוג מתארך כך הסבלנות ותשומת ליבו של הקורא הולכת ומתקצרת, ולכן אתן כאן פרומו להרצאה הבאה בנוגע למושג הפנטזיה.

הכלוב (כמו גם המסיבות יהיה הליין אשר יהיה) מבוסס על פנטזיה שלנו בנוגע למציאות, על דימויים, על חלומות, ועל זיקפה (נשית או גברית).
מן הידועות הן שהמוח הוא איבר המין הכי גדול והכי חשוב, גברים יכולים לקבל זיקפה ממחשבה, ונשים יכולות לחוש גירוי מיני משיחה טובה, אבל כולנו מפנטזים, פנטזיות קטנות כגדולות, מיניות כשגרתיות, ואתר הכלוב ממלא צורך מאוד ממשי בפנטזיה של כולנו, הוא נותן תחושה שניתן להגשים את הפנטזיות הכמוסות ביותר, האינטמיות ביותר, המחרמנות ביותר.
אך מה בין דין שמיטה להר סיני, מה הנפקות של הפנטזיה, טוב, בשביל זה, אם זה בכלל מסקרן אתכם/ן תצטרכו להמתין בסבלנות לפוסט הבא, כי זה כבר הפך להיות ארוך מידי.

יש שאלות?
כל תגובה תתקבל בברכה (גם אם אני לא מגיב לכל תגובה, אני תמיד שמח לשמוע את דעתכם/ן)

רק אושר!

" class="ng_url">


poetry lover - המודעה על ה"ספיישל אולימפיקס" היא מרושעת.
מה החוכמה ללעוג לאלה הסובלים מפיגור?
ציפיתי ממך ליותר.
לפני 14 שנים
זאת​(שולטת) - איש, כדי לענות לך אני צריכה לכתוב עכשיו אינצקלופדיה. וסלח לי אבל אני קצת עייפה. לכן אקצר.
כל רשת חברתית (וגם הכלוב הוא כזה) הוא בעצם מראה וירטואלית של המציאות היומיומית של האנשים שמאכלסים אותה.
אם נדלג רגע על הפלוסים והמינוסים שיש לוירטואליה להציע לגולש, ונגיע לנקודה שאני חותרת לה (טפי, מילה מכוערת) אז כל ציבור שיש בתוכו אינטרקציות הוא בעצם... הקצנה של "גן ילדים".
כל השאלות.
כל התשובות.
נמצאות בדיוק במקום הזה.
2-3 מחקרים "למתחילים" באינטרנט בנושא פסיכולוגיית ילדים יענו לך על רוב השאלות / תמיהות שהעלת פה.
קשה לקרוא? צפו בפרק אחד של הגב' דליות (סופר נני) מה זה חיזוקים חיוביים, למה ילדים משתוללים, איפה גר הילד הרע...
בסוף יצא ארוך, איף, סליחה :)
לפני 14 שנים
אופק קסומה - כן, לי יש מה להגיד!
אתה מוכן לעשות לי טובה אישית ולהפסיק לכתוב את המילה "כל" עם ו' באמצע?
זה נורא מפריע לי בעין, תודה.
לפני 14 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י