ניתן להגדיר את הילדה שאיתי כבראטית לא קטנה.
(אל תגלו לה אבל אני אוהב את התכונה הזו שבה).
כל שבוע אנחנו מנקדים את ההתנהגות שלה ובמפגש עוברים על הרשימה ואני נותן לה לחשב.
השבוע הרשימה הייתה ארוכה במיוחד....
אז כשהיא הגיעה למפגש היא מצאה אותי מוכן.
הכיסא במרכז החדר, החגורה על השולחן, ואני יושב בסבר פנים חמורות.
"היי, דאדי", היא פותחת ומסתכלת סביב, ורואה את המצפה לה.
"מה שלומך ילדה?", אני שואל בקול רגוע.
"אהה... טוב דאדי..." היא עונה ואני רואה את עיניה מתמקדות בחגורה שעל המיטה ואת הפטמות שלה, בתוך החולצה, מזדקרות להן.
"תתפשטי וכנסי לתנוחה"
"כן דאדי", והיא מסירה את בגדיה במהירות ומניחה אותם בצורה מסודרת על הוו שבחדר. ואני משתדל להתעלם מהגוף הסקסי שנגלה לפניי, צריך להתאפק עד אחרי העונש.
והיא מתיישבת למרגלותי, פניה מונחות על ירכי והיא מסתכלת עליי בעיניים תמימות. זאת התנוחה שבה היא מתיישבת על מנת שנעבור על הרשימה שלה.
"חישבת כמה נקודות צברת השבוע"
"כן דאדי" והיא אומרת את המספר, והוא גבוה, ושנינו יודעים זאת, ואני מרגיש אותה רועדת לרגליי, ורואה את מבטה מוסט לכיוון החגורה, והיא כל כך שונאת את החגורה הזו, החגורה שמכאיבה לה כל כך.
אבל הפעם זה לא יעבוד לה, הפעם היא לא תוכל להתחמק בתרוצים, הפעם החגורה תפגוש אותה, בתקווה שבשבוע הבא היא לא תצטרך.
או שאולי כן, מי יודע?