ווידויים מהתחתית

זה באוטו.

לא בא לך לחגוג את השנה החדשה, למרות שכל שנה את חוגגת ונהנית.

לא בא לך אפילו להישאר ערה עד חצות. לא בא לך אפילו להישאר ערה עד תשע. לא בא לך להישאר ערה.

רק כי אני אכתוב פה שלא ממש חסר לי ולא ממש התגעגעתי לכלוב. זה לא מרגיש כמו מקום מפלט, יותר כמו מקום לפרוק בו את כל המוגלה הנפשית ולהמשיך הלאה.

לא להיות פה, באופן כזה שמתקשר עם אנשים וקורא כל מילה בפורום, היה נחמד...

נכון, אני עדיין מכורה ועדיין אבוא בשערי השחור-לבן-אדום, אבל זה לא כי כיף פה. זה כי משעמם במקומות אחרים.

סתם, ממש לא, אבל לאחרונה הייתי בניתוק מסויים מעולם בבדס"מ ופתאום הלילה בארץ רחוקה היא התעורר.

בחלום התכתבתי עם אישה צעירה ויפה. בחלום גם שיקרתי לה לגבי הגיל שלי ואמרתי שאני צעירה מכפי שאני, אין לי מושג למה. התוודיתי בפניה לגבי השקרים שלי, וזה היה במין שיחת ווידאו/שיחת טלפון.

בזמן שאנחנו מדברות אני מתחילה לתת לה הוראות, לגעת בעצמה, לגרות את עצמה. היא עושה כדברי, ופתאום צץ הזין שלה, עצום וכהה. לא רק שהוא צץ, גם לידה צץ גבר נוסף, גם הוא עצום וכהה. אני מורה לגבר לרדת לה, ויש שם משהו מדהים וכל כך אירוטי ומגרה בזוג שעושים מה שאני דורשת מהם, כלים יפים שכמותם. 

אחרי שהיא גומרת, אני מורה לה לרדת לבחור ולא מאפשרת לו לגמור גם כן. סוג של אדג'ינג מטורף כזה שאני רק חלק ממנו.

בקיצור, שיהיה לנו בוקר טוב. אני יוצאת לכיכר.

בסוף כולם מתים לבד

https://fb.watch/hzOvKgsl2J/

למה כל התיאורי שולטים של סשנים תמיד מתחילים ב- שלחתי לה הודעה ללבוש שמלה שחורה צמודה, בלי תחתונים, עם שיער אסוף הדוק, ולחכות לי על ארבע (בשעה ארבע בקריית ארבע) עם עיניים מכוסות?

לא, רציני, זה איזה פורנו מפורסם או משהו שאני מפספסת?

אני מעדיפה אביזרים. הם מדליקים אצלי משהו במוח, כמו של ילד מול ארגז צעצועים, כמו אמן מול פלטת צבעים, כמו רעב מול חנות ממתקים.

לא מבינה את המשיכה של אנשים לידיים. כאילו, כן, זה סקסי, אבל זה בהחלט לא ורסטילי כמו צעצועים שונים. מה גם שידיים גבריות לא עושות לי כלום.

מה הכי אני לא מבינה? אנשים שאומרים לי שידיים זה "אמיתי"

גם ידיים שמחזיקות צעצוע סיליקון/פלסטיק/דמוי עור/עור עור/ מתכת/עץ/דמוי פרווה/דמוי נוצה/ דמוי דמוי/- הן ידיים אמיתיות.

אני כל כך רעבה כשאני כועסת

וכשאני עצובה

וכשאני משועממת

רק לא כשטוב לי ואני שמחה.

כמו כל קדירה שראוי לבחוש בה, אני נותנת לדברים לרתוח, משאירה על אש נמוכה ימים ושבועות, נותנת לפני השטח לבעבע בועות עמוקות וגדולות שמתנפצות בצליל מספק ומשחררות ארומה של בית. אני מערבבת ומקדישה את זמני, מתבלת ומוסיפה ומעשירה את הטעמים...

ואז, אחרי שעות של עבודה, מתברר שלא רק שלא אזכה לאכול ממה שבישלתי, גם הקדירה החליטה על דעת עצמה להישרף.

אני נותנת לאנשים יותר מידי זמן מהחיים שלי, משקיעה, מתבלת, רק כדי לגלות שלא לי נועדה הארוחה.

איבדתי את התיאבון כליל.