ווידויים מהתחתית

לישון רק 4 מתוך 24 שעות.

#תנולמות

לי דיקפיק.

סתם, כדי לאזן.

ואז את טורפת אותו באוטו וכל הזרע נשפך לך על הכל....

רק בפלאפל, וטחינה.

לפעמים עולה בי התהייה אם אעלם פתאום מהוירטואליה... כמה זמן יקח עד שיתחילו לחפש?

נ.ב. כן, זה תמיד כזה דרמטי וחסר פרופורציה.

אתה מביט בי מבעד לחומה שהקמת,
שלוכדת אותי בצד השני
כמו הייתי קריסטל אני מופרדת וצלולה
מעוותת, נשברת ושלמה מאלפי פנים

איזה עלבון נסוך על פנייך
שהעזתי לנסות כוחי כנגד הקוץ בך
האם נעצתי עמוק יותר? האם שחררתי פרץ דם קולח?
אתה זועק ללא מילים את כאבך
"את לא עוזרת לי בכלל!"
ואתה צודק
איך אני יכולה לעזור לך מעבר לזכוכית?

אני נשברת, מעוותת, רבת-פנים
רפאים שלא תפתח להם את חלונך
לא אתחנן עוד
לא אשלח ידיי ואתדפק

אתה יכול להישאר בביתך המואר
אתה יכול לתת לחום להתגנב אל לחייך
אתה יכול לאהוב, שוב, בפראות שלך
אף פעם לא הייתי יותר מרעיון
מעבר לחלון
עזובה וטבעית כאדמת הבור

הקטנה עומדת על המד משקל שלי כדי להגביה את עצמה ולהביט מהחלון. הלוואי וכל המגבלות שלי יהיו מדרגות עבורה.

אבל אני אהיה בסדר. באמת.

באמת באמת.

זה היה מהימים האלו שהשמים אפורים, האוויר קר ורווי, אך זה לא גשם של ממש. זיכרונות של שמש כמעט בשדה המחשבה, מוסתרים מאחורי האפרוריות.
הבית חשוך כולו, כי די באור המתכתי מבחוץ כדי להאיר את החדר. אני בחלוק השינה הורוד שלי, זה שמזכיר לי כמה מצחי עטור זהב שחור. הוא פרוותי, ושומר על העור שלי חם. גם בלעדיו, העור שלי לוהט, קודח ממש. זה החום. אני מותשת מהשפעת שמכריעה את גופי.
הבית שקט, אבל אתה בו. נע בנחת ובביטחון. אתה לבוש לעבודה, מכנסיים, חולצה מכופתרת ומעומלנת. מגוהצת היטב. היא יכולה להיות לבנה, או תכולה, או אפילו אפורה. היא בהירה כמו המבט שלך.
אתה לוקח אותי אל האמבטיה שמילאת, ישר מהמיטה החמימה ומבין השמיכות. אני כמעט יכולה להריח את השילוב של הסבון וקצף האמבטיה, אבל אני בהחלט יכולה לראות את האדים המתערבלים מעלה, אפשר ממש לראות אותם פוגשים את קרני השמש הקפואות, מרחפים בחדר החמים והנקי. אתה מסיר מעלי את החלוק באחת ועורי מצטמרר. אנחנו לא מחליפים מילים, גם לא כשאני נכנסת למים הרותחים שמכסים את גופי כמעט מיד, עוטפים אותי באותו החום המשכר של ניקיון.
אתה מפשיל שרוולים, אך אינך מתפשט, אף לא את מכנסייך אתה מוריד. אתה כורע לצידי, ומתחיל במלאכת הניקיון של גופי. ראשית, אתה מרטיב את הספוג, ואז סוחט את המים החמים על כתפיי ועורפי שמעל למפלס. השטף ממלא אותי עונג, הרכות מתפשטת בי ואני חושבת על ליטופייך העדינים. הספוג עובר על כל חלקי גופי, בעדינות, כאילו אלו היו אצבעותייך. פה אתה מרים יד ומלטף כאילו ניקית סחלב עדין, והיד השנייה, ופה אתה מרים את רגלי ועובר גם עליה, ספוג וסבון וקצף, ואז השנייה. אתה מעסה את חזי, את כתפיי ואת שדיי ובטני. אתה שקדן, איטי במלאכתך ומחושב. כמעט ולא נרטבת כלל.
ואז זה מתחזק. אתה ממש מנקה ממני הכל. משפשף את עורי בספוג ובמים, מחלץ שיריי לכלוך ומחלה, משייף לרכות ילדית כמעט. העור הופך אדום ומגורה תחת ידייך, ועדיין המגע מענג, כמו קצות עצבים שהתעוררו לחיים, דלוקים ומוארים באלפי צבעים זוהרים.
אתה מניח לעור המושרה במים, וחופף את שיערי באצבעותייך הטובות. מעסה את ראשי עם השמפו, ואז המרכך, שוטף בין לבין ודואג שלא יכנסו המים והסבון לעיני, מטה את ראשי לאחור ומכסה את עיני. אני עוצמת את עיני, נותנת לחוש המגע הזה לעטוף אותי לגמרי, ולריח המתוק הקלוש לחלחל.
ואז הידיים שלך עוברות עלי שוב, רטובות לגמרי, נקיות, מטפסות מטה מפני, אל שדיי, מעסות ומלטפות, ומטה, אל ערוותי. אתה מלטף במיומנות, נוגע ומשפשף בצורה המושלמת, המתגברת. אני מביטה בך, אך מבטך שקוע כולנו בתנועות הגוף, בנשימות. אתה מרוכז בניקיון הזה. אצבעותיך מעסות את פטמתי, מלטפות וצובטות, וידך השנייה בין רגלי. אי אפשר לדעת כמה רטובה אני, אבל אתה יודע, אתה יודע בדיוק מתי להחדיר אצבע, מתי עוד אחת, ואיך לתפוס אותי כמו צבט, שתי אצבעות בפנים, ואגדול על הדגדגן.
אני נאנחת, מתפתלת בידייך, המים הופכים סוערים סביבי ואני שומעת את הגלים הזעירים מתדפקים בדפנות האמבטיה, מתנגשים ומתנפצים על עורי הנרעד. אינך עוצר, גם לא כשאני רוצה להושיט את ידי אליך, אולי כדי לעצור אותך, אולי כדי לכוון אותך עמוק יותר. אינני יודעת, אבל אני לא מושיטה את ידי, אני תופסת את הדפנות. אני רועדת וגונחת וסוערת במים ולבסוף תופסת בכתפך, בחולצה הנקייה המופשלת, ואני מתפוצצת כך, באלפי זרמים רוטטים כשאצבעותייך הנמרצות בתוכי ועלי.
סוף סוף אני תופסת את מבטך ומתנצלת על החולצה שלך. אתה מנשק אותי, תופס את פני בידייך המנקות, ומיד מושך אותי מעלה, נצמד אלי ונרטב לגמרי כשאתה ממשיך ומנשק אותי לעומק. אני נצמדת אליך בכל גופי, מנשקת אותך ותופסת את פנייך, מצמידה אותך אלי.
אתה מלביש אותי בחלוק הרחצה, ומוביל אותי לחדר השינה.

אני באמת לא מצליחה להבין למה אנשים לא אומרים לי את האמת, שאני כזאת אכזבה לעומת פוטנציאל.

מרחמים עלי, אני מניחה.

הפרעה נפשית, קווים לדמותה: 

"היום אני אבוא הביתה מהעבודה ואשלים את כל המשימות שלי, אבשל, ואהיה גרסה מושלמת שלי עצמי. לא כלוב, לא וואטסאפ, כלום, רק אני והעבודה שלי עד אמצע הלילה..."

חמש דקות מאוחר יותר:

"אולי אני אצא לשתות בעיר אחרי העבודה? מעניין מי פנוי ועד איזו שעה יש רכבות..."