ווידויים מהתחתית

אני שמחה שזה יצא על יום כזה נחמד.

במובן שמפיל אותי על ברכי מעומס, מחוסר יכולת לשאת.זה מגוחך, אחרי הכל, לקוות שיאהבו אותי רק כי אני משקיעה את ליבי. רק כי אני נחשפת וחולקת ונותנת מעצמי. איזו שטות זו לחשוב שבעיני מישהו אני מיוחדת, ייחודית. 

אתה אומר לי שאינך מרגיש אלי, רק אשמה. הרי הנאמנות שלך היא עם מי שנותנת לך מענה מיני קבוע, ולא עם מי שהיתה ידידה שלך במשך שנים. מרגיש אשם שלדקה וחצי רצית יותר. ונתתי לך. אתה מתנהג כמו דוש. מגיע לך להרגיש חרא עם עצמך. אבל אני לא אומרת לך את זה, כי אין לי כוח להתעמת איתך שוב על ההתנהגויות הילדותיות שלך.

ואתה, שולח הודעה פעם באף פעם, ולא משנה כמה השיחות בינינו נעימות, הלב שלך נעול על להעניש את עצמך. אין לי כלום איתך להעניש אותך, ולכן לא משנה כמה נתקרב וכמה איחשף כלפיך, אתה עדיין תראה בי זרה. אז אל תתפלא שאני לא עונה יותר. זרה, לא?

ואתה, שנתת לי לחשוב שהלב שלך פתוח אלי, שסיכמת אותי בלילה אחד ובו אמרת לי כמה רצית לברוח, אבל זה לא נעים, אז נשארת עד הבוקר. לא היית צריך. חבל שלא הלכת. אתה פח אשפה, ואתה יודע את זה. אתה ידעת כמה שבורה אני, מקדישה לך לילה של חמש שעות בין ישיבות ארוכות בבית החולים.

ואתה שהראית עניין ונעלמת בלי התנצלות.

ואתה שמגיח ובורח.

ואתה שחשבתי שיכול לייחד אותי בחייו, שיכול לפנות לי מקום, גם פה אותו הסיפור של חשיפה. עכשיו אתה לא מדבר איתי, אלא אם אתה חושב שיצא לך מזה זיון קצר. אחרי הפעם הראשונה שלנו יחד, קמת וברחת. פשוט ככה. כי הרי אני ממש בוגרת ומבינה והגיונית, אז מה הטעם בכלל לדבר איתי, אפילו שיחת חולין? אני לא שווה את האיחור שלך.

ואתה שיודע שאתה לא יכול לאהוב אותי, ומתעקש שכן. כמה שאתה רחב, אין לי מקום אצלך.ואתה שקראת כל שיר ושיר שלי, שאמרת שאף אחת לא השפיעה עליך ככה, כמוני, פשוט מסרב לענות לי. פשוט מסרב להתקרב אלי. נוטש. ומצד שני, נפגש עם נשים שאין להן ערך כמו הערך שלי עבורך. אתה בוגד בעצמך.

ואתה... ששלוש שנים של קרבה לא גרמו לך להגיד שאתה אוהב אותי... רק ההבטחה לסשן שני, ורחמים.

לא אכפת לי שתרחמו עלי. אני מקנאה בכל הנשים האלו שהאוהבים שלהן מתגעגעים אליהן עד אינסוף. בכל אלו שמישהו לא מצליח להתגבר עליהן.

אני רוצה שיאהבו אותי. באמת. לא בגלל מין, לא בגלל שאני נוחה, לא בגלל הכעס. ככה.

אתם לא יודעים לאהוב.

זמן המנוי. קחו צידה לדרך.

אני כל כך עצלנית שבימים שאני צריכה לחפוף את השיער אני שוקלת לא להתקלח בכלל.

את עדיין בחיים, אבל אני כבר מתאבלת.

אז קיבלתי מנוי מתנה אחרי שנה בכלוב, ואני מודה... עם מנוי זה יותר כיף.

אבל! אני לא אקנה לעצמי מנוי. לא כי אני לא יכולה להוציא 30 שקל חודשי, רק כי זה מותרות ואני לא מוציאה על מותרות.

כל פעם שאני יוצאת לפגישה עם אדם חדש, אני מתרגשת. אני אפילו מתאפרת, למרות שביומיום לא.

לא משנה ש-90% מהזמן לא יוצא מזה כלום. עדיין מרגש.

מעניין אותי מה תהיה התגובה הכי קיצונית שאקבל אם אכתוב שאני מלכה פנויה ורווקה מאיזור המרכז.

אני כותבת שאני כותבת הרבה הרבה יותר ממה שאני כותבת כותבת.

יש כמות בלתי הגיונית של אנשים שדיברת איתם, זרם (מאוד), ואז פתאום זה נפסק לחלוטין. 100% דממה. בלי דשדוש.

ואני לא יודעת למה.