לפעמים אני כל כך חסרת אונים מול הפחדים שלי, בטח ובטח מול התיעוב העצמי.
קשה לי להאמין שלמישהו באמת מסוגל להיות אכפת ואני רצה לתרחיש הגרוע ביותר האפשרי. שותלת, ממש שותלת, רעיונות לאנשים לגבי איך אני תופסת את עצמי (ולפיכך איך הם אמורים לתפוס אותי).
הביטול העצמי, הביקורת, השנאה העצמית... אני מבינה איך זה נראה מבחוץ, כאילו אם אני לא יכולה לאהוב את עצמי, אף אחד לא יכול (כדברי הקלישאה)
האמת היא שאני לא נשמעת להיגיון כרגע. דברים שתפסתי כהגיוניים בעבר, כבר לא, ואני עדיין תוהה איך לא יכולתי לראות.
אני יודעת דבר אחד, יציב, בלתי משתנה. יש מישהו אחד בעולם הזה שמחזיק לי את הלב ועושה כל מה שהוא יכול כדי שהוא אפילו לא ירעד קלות, שלא לדבר על להישבר. מישהו ששומר עלי באמת, גם כשאני עיוורת מכאב ומשגרה.
יש מישהו אחד שאני מפקידה בידיו את הלב שלי, כל הזמן, למרות הפחד. מישהו שגורם לי להיות אמיצה. כל כך אמיצה שאולי יום אחד אצליח ממש לאהוב את עצמי לפחות רבע ממה שהוא אוהב אותי.
יש מישהו אחד כזה, שהוא המשענת והבית.
אתה יודע מי אתה.