ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ווידויים מהתחתית

כמו בכותרת. וגם סתם סיפורים.
לפני חודש. 20 בפברואר 2025 בשעה 15:07

נראה שהכל רע, קודר, עגמומי, מחריד, מעורר פלצות. נראה שהכל הסתבך ועוד ימשיך להסתבך המערבולת מטה. בכל מקום שאפשר להביט, משהו משתבש. הפרנסה, הביטחון, הסביבה. זה לא נעשה יותר טוב. 

 

אנחנו נאחזים בטוב. תה בקור. חיבוקים מול שקיעה. לצחוק מקטעים קצרים. לאכול משהו טוב באמת.

אנחנו נאחזים בלהרגיש שאנחנו חשובים למישהו, שמישהו דואג לנו, שנאכל, שנישן, שהגוף שלנו לא יכאב. 

אלו רק טבילות קטנות בנהר הזה של טוב, ובזה אנחנו נאחזים (כמה אבסורד זה להיאחז במים) מול הכותרות בחדשות, מול הקור בחוץ, מול הלחץ הבלתי מתפשר והפחד הקיומי.

 

מזל שיש לנו אחד את השני.

 

 

לפני חודש. 27 בינואר 2025 בשעה 0:02

אני מרגישה שיש בי תהום פעורה ורעבה לרגש. זה כאילו שאני מסוגלת (וכבר חוויתי) עוצמות כאלו אדירות, שכל דבר שפחות מרגיש לי כמעט מיותר.

אני יכולה כל כך הרבה. רק תן לי. תן לי לתת לך. אל תצחק עלי כשאני מוכנה לחצות ארצות, וכשאני רואה עתיד ביחד, וכשאני רוצה להשקיע בשבילך, וכשאני מרגישה שהחיבור הוא קצת מעבר לטבעי.

אני רוצה להיות בשבילך הנסיבות שבגללן אתה עושה משהו, לא מישהי שאתה מוותר עליה בגלל נסיבות.

אולי זו תפיסה ילדותית, אבל לא בטוחה שאני יכולה להנמיך, ואני לא חושבת שתהום זה דבר שסתם ככה מתמלא.

 

ואני גם רגע למחזור. הורמונלית וקצת מוגזמת. אני לא רוצה להגיד שזה מצדיק לקחת את הדברים בעירבון מוגבל, כי אני באמת מרגישה ככה. אני לא מספיק בינונית כדי לחיות חיים בינוניים.

 

 

 

*זה הכל תירוץ כי אני כועסת על עצמי שלא עשיתי השנה שום דבר מלבד להתמודד עם האבל הארור.

לפני חודשיים. 31 בדצמבר 2024 בשעה 19:46

הלכה לעולמה היום.

 

אבל, היא תמיד תישאר איתי, מורדת יחפה, עזת-מצח שלא צריכה בגד ים, או מסמכי זיהוי, או הורים שילוו אותה בעליה ארצה.

וגם עכשיו, למרות העולב שבבית אבות, היא שוכבת עם מבט נשוא מעלה, וגם במותה היא מתחצפת. כן, תראו אותי, בפנים גלויות ובצעקה אילמת, שאני הייתי. הנה, היא מיישירה מבט אל האור, או אל האל, או אל החשכה, מעלה וקדימה.

 

סבתא היתה אישה קשה, ואהבתי אותה מאוד גם בזכות זאת.

לפני 3 חודשים. 26 בנובמבר 2024 בשעה 22:26

לא, באמת.

לפני 3 חודשים. 24 בנובמבר 2024 בשעה 21:38

אני לא כותבת או מדברת הרבה על המצב, בטח שלא על פוליטיקה, ובטח שלא ברצינות. תמיד הראשונה להודות שאני לא מבינה שום דבר בפוליטיקה, ושזה גם לא ממש מעניין אותי.

כן, נתקעתי בחוץ בזמן אזעקה יותר פעמים מכפי שאני מוכנה להודות, ולרוב אני מתייחסת לכך כאנקדוטה. בנימה מבודחת אני מספרת לכל מי שישמע שזה לא כזה נורא.

 

בהתחלה החרדה היתה כל כך חריפה שלא יכולתי לישון כאן בלילה, וזה היה עוד הרבה לפני הטילים. אז גרתי אצל אמא חצי שנה, עד שזה הפך בלתי אפשרי. וגם אז צחקתי, בקלילות, על איך שאני והילדה ישנות במחסן עם מקלחת שלא עובדת, עם כלבה ועכבר. איך אנחנו חולקות מיטת יחיד ולפעמים אני ישנה על הרצפה.

ואז חזרתי לכאן, ותקופה ארוכה הדחקתי, שזה לא כזה נורא, לא כזה מפחיד, אנחנו מסתדרות עם מה שיש. לבד רוב הזמן.

 

אבל אני מודה, סופסוף, בשבוע האחרון אני חושבת בבעתה על הרעיון של להוציא את הכלבה לטיול לילי של עשר דקות בשכונה, ולהשאיר את הילדה לבד בבית.

אני מתעכבת בסופר כי שם יותר מוגן מהבית לפעמים.

אני חוששת מזמן מקלחת, כי גם עשר דקות יכול להיות יותר מידי.

אפילו לקחת את הילדה לגן. שלוש דקות, וזה אם נתקעתי מאחורי ל'.

אני מארגנת את התיק שלה בבוקר וחושבת- הלוואי שיעשו כבר את המתקפה של הבוקר, כדי שנוכל להגיע לגן בהפוגה.

 

 

מפחיד לחיות כאן. אני מתגעגעת ליערות. אני מתגעגעת למקומות שממלאים לי את הלב. אני מתגעגעת להסתכל על השמים ולא לחפש בהם את האורות הלבנים של היירוטים.

אין לי מה להוסיף בנושא. אין לי הבנה או עמדה פוליטית. אני רק רוצה שזה יגמר.

 

 

 

אני גם רוצה ללכת ל- Wicked. מי בא/ה?

לפני 4 חודשים. 17 בנובמבר 2024 בשעה 15:22

אני אומרת לך שאני נחש, ולא כי אני ערמומית במיוחד או קרת לב. זה בעיקר כי כשקר בחוץ, הידיים שלי הופכות קפואות. כך גם כפות הרגליים. למעשה, כולי נעשית קרה מאוד. מושפעת יותר מידי ממזג האוויר שבחוץ. בפנים הבעירה ממשיכה ללא הפרעה.

אולי יותר נכון לומר שאני זיקית, אבל אני גם משתדלת לא להיות צבועה ולהחליף את עורי כל הזמן. 

אז איגואנה? הן מהסוג שנושך במחשבה שהנשיכה הקטנה שלהם תרעיל אותך (אבל למעשה, אתה לא רגיש לרעל של האיגואנה, ואין לו השפעה ממשית עליך).

זה בסדר לי להיות איגואנה שחושבת שיש לה השפעה על מהלכי הדברים. בכלל, זה חורף, אנחנו קרי-הדם ישנים בחורף. אולי משום כך כל החלומות* שהופיעו לאחרונה. הם כל כך טרופים ומשונים וגדולים הצבעוניים, בניגוד מוחלט לאופן שבו אני מתעוררת.

אני מתעוררת רכה-רכה, ורק רוצה לדבר אהבה.

 

 

*חלום אחד:

 

חלמתי שאני הולכת עם הבת שלי לאיזה מלון, או פארק מים, סופר מפואר. אנחנו כאילו הוזמנו לשם, ולא שילמנו כניסה או משהו. 

בקומה העליונה ביותר, על צל ההר, היה לובי מפואר ומלא אנשים, ומסעדה גדולה. זו גם היתה הקומה של כל האמנים, שלבשו תחפושות של אצילים וליצנים.

בקומה מתחת זה היה יותר עממי, ועדיין מאוד מפואר, עם בית קפה עצום ומלא אנשים, אבל הקומה הזו נפתחה גם לבריכה הראשונה. והיו שם ארבע או חמש קומות נוספות של בריכות שונות, שכמו טראסות ירדו אל הים. הקומה האחרונה למטה היתה כבר בריכה עם אלמוגים ודגים, שנכנסו אליה בעיקר מי ים, אבל היתה תחומה. בסוף בסוף אפשר היה פשוט לצאת לשחות בים.

נתתי לילדה לשחק בקומות למעלה, בזמן שאני ירדתי אל הים. מישהו שם זרק עלי כדור והתעצבנתי עליו והוא ממש נבהל, אמר שרק רצה להשיג את תשומת הלב שלי. הוא נראה לי בחור צעיר, 14-15, ואמר לי שהוא מאמן אישי ודיבר איתי על אוכל. העפתי אותו ממני ועליתי למעלה בחזרה.

בקומה למעלה פגשתי את הצוות, והיו בעיקר נשים חביבות, צעירות ושופעות. הרגיש קצת כמו בית זונות.

ואז שמעתי אותו מדברות על זה שהמטרה היא שאנשים יאכלו של כמה שיותר, שיאכלו המון המון המון, שמוציאים המון אוכל בכוונה ודוחפים אוכל לכל מקום.

המנהיגה של הזונות היתה כזה- תאכילו את העשירים, שימותו, ואז נגנוב את כל הונם.

ובסוף מישהי אסייתית, בסגנון של לוסי-לו, מספרת איך היא מצאה שהרעילו את אמא שלה, את האוכל שהיא אוכלת, והאשימו את בעלה, אבל זה כנראה היה המלון שהרעיל אותה. בתמונה האחרונה ראיתי את הגופה שלה בחדר המלון, מכוסה תכשיטים ובגדים מפוארים, אבל ללא שיער ומעוותת לגמרי.

 

חלום 2:

הלכתי לרופא עם כמה חברות, וזה היה מחתרתי כזה, כי הוא היה רופא נשים. הוא דיבר נורא מוזר, שאל אותי על דברים שאהבתי במין, סיפר על דברים שהוא אוהב לעשות, שאל את הבנות האחרות על הסקס שלהן. בסוף עצרתי אותו ואמרתי שאני מבינה למה זה מחתרתי, ולמה לקח לו כל כך הרבה זמן לקבל רישיון רפואה (הוא התלונן על זה שהממסד לא מקבל אותו). אמרתי לו שהוא לא שאל אותי שאלה אחת שקשורה לבריאות, רק לקינקים ופטישים. אמרתי שהוא לא רופא אמיתי. הוא התעצבן והוציא פטיש חמש קילו. אמרתי לו שאני רוצה ללכת, והוא אמר - בבקשה, אבל את צריכה קודם לצאת, ואז אני אניף את הפטיש, אבל לא אפגע בפעם הראשונה- וניסה להמשיך לתת לי הוראות של איך לצאת מהמשרד שלו, אבל אמרתי לו שזה בולשיט ושיתן לי לצאת רגיל. הבחורה הראשונה יצאה, מצחקקת, לא לוקחת אותו ברצינות, והוא ניסה להכות אותה עם הפטיש. היא נכנסה למעלית והפטיש נשבר. בזמן שהוא ניסה להכות אותה, אני והבחורה הנוספת נכנסנו למעלית. הוא המשיך לדפוק עליה ולהתחרפן, ואז אמרתי לו שאתקשר למשטרה.
הבנות שאלו למה אני סתם מתסיסה אותו, ואז המעלית נעצרה בין הקומות.
מעלינו היתה הקומה הראשונה של הבניין, אבל מתחתינו היה עולם התחתית. עולם שמתחת לעולם, עם יצורים משונים. זה נראה כמו יריד מלא ביצורים חצי-אנושיים, אוכלי אדם ושדים. זה היה גרוטסקי, נראה כמו שוק אבל של ג'יבלי.
הצלחנו להתגנב שם, אבל כשהבוקר בא העולם הזה התהפך על הצד, וכל היצורים הפכו לחיפושיות, זוחלים, ציפורים טורפות ועורבים. אנחנו כמעט נפלנו, אבל היינו בתוך חיפושית משה רבנו ענקית שטרפה אותנו, ואז התפוררה למיליוני חיפושיות קטנות עם שיניים חדות.
מישהו נתפס על ידי ציפור ענקית שהתפוררה לכמה עשרות עורבים.

 

חלום 3:

אני צריכה לטוס למקום כלשהו בכוח קסם. אני נמצאת בסכנה ביער, ויש אנשים שמחפשים אחרי. יש איתי עוד מישהו, והוא ממש חושש מהאנשים שרודפים, אבל אני איכשהו בטוחה שנוכל להעמיד פנים שאנחנו משהו אחר ממה שאנחנו, וכך לא להיות מטרה עבורם.

אני מוצאת את כלי הטיס ביער, והוא נראה כמו סלע ענקי ואפור, עם מלא בליטות וחורים. אנחנו עולים עליו, אבל הבחור מאוד סקפטי והטיסה היא איטית ומייגעת, כאילו אין שם מספיק כוח קסם להניע את הסלע. בינתיים אותו סלע הופך לסוג של קורקינט משונה, עם שלושה גלגלים, ואנחנו ממשיכים לטוס, מקווים להגיע ליעד ולא למצוא את עצמנו על האדמה שוב. 

זו לא הפעם הראשונה שאני חולמת על טיסה כזו, איטית, בניתורים כבדים, בקשתות הולכות ומתקרבות לאדמה. כמו רכב בעלייה שקשה לו לסחוב.

 

 

עדיין אני קמה אליך רכה.

לפני 4 חודשים. 25 באוקטובר 2024 בשעה 12:59

המלחמה שלי היא בעצמי, ואני מוכנה להילחם עליך.

לפני 5 חודשים. 16 באוקטובר 2024 בשעה 17:53

הפנטזיה האחרונה שלי. זו *לא* בקשה שתגשימו אותה.

 

 

אנחנו מגיעים אל היער ברכב אחד. זה החלק האחרון של הסוויליזציה שנוגע בנו להיום. מכאן אנחנו רק של הטבע.

שעת אחר צהריים מאוחרת, השמש עושה את התרגילים היפים שלה, מאירה אותנו כאילו נתפסנו באש, חודרת רק בקושי מבין צמרות העצים, מנמרת אותנו כקסם.

אנחנו משוחחים, בנחת, בעוד אנחנו צועדים עמוק יותר לתוך העצים. אנחנו עוצרים ומתחבקים מידי פעם. חיכינו לרגע הזה, מנותקים מהעולם. עכשיו אנחנו של עולם הטבע כולו, ואנחנו מסירים מעלינו שאריות של תרבות. בסוף גם מסירים בגדים, כשמצאנו מקום משלנו עם לוח אבן נאה. זו ההתנגדות האחרונה לטבע החייתי שלנו, הבגדים שאנחנו עוטים על עצמנו.

שלושת החתולים השחורים מופיעים מבין הסבכים, עיניהם ירוקות ובורקות. הם מביטים בנו, כמו גם העטלפים המתעוררים מעל ראשינו. זה מתחיל להרגיש כמו הטקס לשמו באנו, הקורבן.

גופך על לוח האבן, עירום וממתין. אתה שוכב שם, נתון לטבע ולי. גוונים של לילה מתחילים לתת אותותיהם.

אין צורך בחבלים, אתה יודע שאין לזוז כעת. גופך מלוטף בעדינות, מעביר זרמים חשמליים בכולך. אתה נרעד, קלות, אבל לא נרתע. 

"האם זו בחירתך החופשית להיות כאן איתי?" אני שואלת ומבטי יוקד, שחור משחור.

"זו בחירתי החופשית. אני מוכן לקורבן." אתה מחייך, כי בכל זאת, זה קצת מצחיק כלה סיטואציה הזו. אני מחייכת וברגע אחד בולעת את האיבר המתוח שלך בפי. התחלנו את הטקס.

החתולים מביטים בנו בעניין, מייללים מפעם לפעם, אבל אתה לא מביט בהם. עינייך עצומות, אתה מתמסר לרגע. ידייך פשוטות לצדדים ואתה נאנח. תן לי לעשות בך כרצוני, כפי שאני יודעת. פה מותר לך לתת קולך, ולתת לגופך להתפתל. כאן אתה יכול להתרומם כשאינך יכול עוד לשאת אתה עונג, ולהשכיב אותי במקומך, האבן החמימה מגבך מקבלת את גבי הקר, ועכשיו אני הקורבן, והלשון שלך בתוכי, וגופי מתפתל. העצים מביטים בנו, עתיקים מכפי שנוכל לחלום, החתולים מביטים בנו, העטלפים, הציפורים. הכל נרתם לטקס הזה שלנו. והנה, תכף כבר אני לא אוכל להתאפק, זה הזמן שלך. 

אתה חודר אלי באבחה אחת, מהירה. הטקס בשיאו. אנחנו הקורבן.

זה כואב, כך על האבן הקשה, אבל ככה זה צריך להיות, ככה אנחנו שייכים לטבע סביבנו, ככה אנחנו חלק ממנו. עירומים וגונחים כאשר החיות, וטבעיים כמותן בייחומן, ולא מתנצלים, אנחנו פוערים חורים זה בנפשו של זה ובוערים בשריפות שיש בנשמה שמדליקות את הרצון להיות בעולם.

והנה, זה בא, בפיתולים ורעידות של הגוף, בהיאחזות נואשת בבשר, בנשיכה, בחיבוק, בכיווץ הבלתי נשלט של הגופים, אנו נותנים לזרמים לשטוף אותנו. היללות שלנו, של הנאה צרופה, מתערבבות ביללות היער, בקריאות ומשקי הכנפיים, ברשרוש העלים. הכל חי, ואנחנו חיים בתוך זה.

כאן מתחיל לרדת הגשם. ואנחנו שוכבים מחובקים בתוכו, הקורבנות הוקרבו וזו מתנת האלים אלינו, גשמים שיחיו.

חבק אותי חזק עכשיו, ואנחנו נוכל תכף לחזור לעולם האמיתי. אבל רק עוד קצת, נירטב, במה שחוללנו.

 

 

 

לפני 5 חודשים. 12 באוקטובר 2024 בשעה 18:42

זה היה מזמן, ואולי זה רק מרגיש מזמן.

אני לא יכולה להגיד שהיה לי די, מיציתי ורציתי כבר ללכת בסופו, אבל החיים ממשיכים וככה גם אני נאלצתי לעזוב את החוף המופלא, התכול שהופך לאיטו לכתום-ורוד-סגול ואז אינדיגו עמוק ושחור, לבסוף (מופרע כמובן באורות כתומים מלאכותיים).

היד שלי בתוך ידו הגדולה. הראש שלי על כתפו הרחבה. שלא יגמר. עם כל הזרים מסביב, עם סיפוריהם ורעשיהם, עם תזוזתם התמידית, אבל הכל כהה לעומת האור הזה של רגע באמת טוב.

אכלנו, גם שתינו, פשוט ויפה, אבל החלק הטוב ביותר זה לשמוע על החיים של האחר הזה, שזורים ברגשות. החלק הטוב ביותר זה לדעת שזה יכול להיות פשוט, ורך כמו האופק של הים, ובוער כמו סוף היום.

 

רק היה חסר להירדם שם, בזרועות אחר. זה היה יכול להיות מושלם.

 

לפני 5 חודשים. 7 באוקטובר 2024 בשעה 19:05

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=140220&postid=1581923

 

זה נעשה קשה אפילו יותר בימים העצובים.

לא, לא רוצה להיות לבד הלילה. לא חושבת שזה הוגן.