טריגר לטבח אוקטובר, לא בדס"מי
הוא פתח את הדלת האחורית של הוילה של משפחת ברוש, נשקו הולך לפניו אל החלל השחור. הלילה כבר ירד, והבני זונות ניתקו את החשמל לכל הישוב. רק הירח האיר את הדרך, אבל היה קשה לדעת מול מי הוא עומד. נאמר בקשר שהם הורידו את כל המחבלים, אבל אי אפשר להיות זהיר מידי.
זיעה קרה נקוותה בכל מקום בגופו, ותום הרגיש שוחה בתוך האפוד והמדים הלוהטים, אבק כיסה אותו וייתכן שגם דם, הוא לא היה בטוח. הוא הרגיש מטונף, וזה כל מה שיכול היה להרשות לעצמו להרגיש. בית אחרי בית הוא פתח דלתות מפוחמות וחלונות שבורים. לפעמים הוא שמע לחישות מבוהלות, לפעמים צעקות הקלה, ובמקרה הגרוע ביותר הוא לא שמע דבר...
רק עוד שני בתים והוא יכול לחבור. לא תהיה מנוחה בשבועות הקרובים. תום ידע את זה גם בלי לחשוב על הסיוטים שילוו אותו לשארית חייו. הוא ראה יותר מידי, ידע יותר מידי, הרגיש יותר מידי ועכשיו הוא ניסה בכל כוחו להחזיק את הסכר במרכז החזה והבטן שלו, כי יש לו עוד שני בתים. הבית של משפחת קולאיי, והבית של משפחת אדרסן.
הדלת נפתחה כלוע אפל, ומיד תום התמלא בתחושה שמישהו שם, מחכה לו ומביט בו, למרות שלא שמע דבר.
"זה הצבא, יש פצועים?" הוא לחש לתוך הבית.
"היי, היי! אנחנו כאן!" קרא קול בשקט, קול של ילדה. איזו הקלה שטפה אותו. ילדה! בחיים! נשמעת מודאגת, אבל לא פצועה.
"את בסדר? את יכולה לבוא לכיוון הקול שלי?"
"אבא אמר לי לחכות פה."
"זה בסדר, את יכולה לצאת עכשיו. את בטוחה. אבא יפגוש אותך בחוץ." ניסה לשכנע אותה, בהלה מתגנבת לקולו. מה אם היא לא תרצה לצאת?
"אבא אמר-" היא התחילה, ואז תום שמע קולות מאחוריו.
"צ'וצ'י זה אבא!" נשמע קולו של גבר, עם הקלה גדולה בקולו. קולו נשבר מעט והוא כמעט דחף את תום כשניסה להיכנס לבית החשוך.
"צ'וצ'י שלח! אבא בא! איפה את מתוקה שלי? את בסדר?"
"אבאאאא" היא בכתה ורצה אליו, ילדה לא מבוגרת משמונה או תשע. היא חיבקה את אביה, שתי דמויות בחושך שניכר מקולותיהם ומהנשימה המואצת, ממה שתום יכול היה לראות מגופם באפלה, שהם מוצפים אדרנלין. גם הוא היה מוצף. אימה, התרגשות, כעס. הכל שטף אותו אבל רק לשנייה.
"אבא התחבאתי בארון וזה היה מפחיד והיו כל האנשים האלו... כל כך פחדתי!" היא יבבה, מחבקת את אביה.
"לא להתעכב, תתפנו לכיוון שער הישוב, עדיין מסוכן כאן בחוץ." תום הורה להם בקשיחות. רק זה חסר לו, שיתקעו לו פה עכשיו למפגש משפחתי.
"צ'וצ'י, זוכרת מה דיברנו? להיות אמיצה?" האבא התעלם ממנו.
"אני זוכרת."
בום
משהו התפוצץ קרוב אליהם, האוזניים של תום צלצלו. עוד פיצוץ, רחוק יותר, ירי. תום קורס על מפתן הדלת האחורית בבית משפחת קולאיי. משהו כואב פגע לו במאחורה של הברך. משהו כבד נפל לו על הרגליים. משהו כבד נפל לו על הכתף, הצוואר, הראש. הוא מתערפל.
"לשער... לשער..." הוא מנסה להגיד לאב וביתו, אבל כל מה שיוצא לו זה מלמול. הוא מנסה להגיד לעצמו. לשער. לברוח מפה. הביתה.
האש חשפה את מה שלא יכול היה לראות קודם, הגופים הדוממים, מכורבלים כמו ערימת שמיכות בפינה. לו רק לא היו מביטים בו כך... קפואים...
"את רואה צ'וצ'י, זה רק לחיצה קטנה." אומר האבא. הוא מוריד לתום את הקסדה ושם אותה על ראשו, מחלץ את נשקו ומניח את הרצועה על כתפו. בחושך הוא נראה כמו חייל.
"אבא גאה בך מאוד! את גיבורת המהפכה!" אומר לבתו. תום רואה רק את הצלליות שלהם מהגב, מוארות באור שריפה שפרצה בבית אדרסן. צללית של גבר גדול, מחזיק בידה של ילדה קטנה, בת לא יותר מתשע.
ברקע, במטושטש, הוא רואה צלליות של אישה ושלושה ילדים בורחות מבית משפחת אדרסן.
"זה הצבא! יש פצועים?" קרא אליהם האבא.
תום מנסה בשארית כוחותיו לצעוק להם לברוח, אבל שום קול לא יוצא. הם רצים. כמוהו, הם לא רואים שלילדה יש אקדח.