אל תשאלו אותי איך מצאתי את עצמי מסתתרת בין צללי הארון. אין לי מושג.
הנקודות בדרך ברורות. הרומן עם השגריר הזר, החודשים הארוכים של התגנבויות במקומות ציבוריים וחצי-ציבוריים (פארקים, מעליות, חדרי-ישיבות, כל כך הרבה מושבים אחוריים ותאי שירותים), חדרי המלון והטיסות לחו"ל.
בעצם, לא יכולתי שלא להיות כאן, ברגע הזה מסתתרת מהאישה האחרת.
ההרגשה שאני לא שייכת לעולם הזה היתה שם מאז שהייתי אני. חייזרית בלבוש אנושי, חיית פרא שאומרת "סליחה, תודה, בבקשה." כמה נתליתי בזרים כדי למצוא לי בית. כל מי שהראה טיפת חום, כל מי שנראה לא שייך. זו הסיבה שהשגריר קסם לי. לא רק שהוא היה יפה תואר, חכם ואצילי בדיבורו ומעשיו (תמיד התחרט שבגד, תמיד פתח דלתות והזיז כיסאות), זה גם שהוא היה לא מפה, לא מהארץ הזו, לא מהתרבות המשונה הזו שבה כולם צועקים על כולם.
נדדתי. חיפשתי בתים שיגרמו לי להרגיש פחות לבד, ואיזה בית יכול להיות שלי אם לא בית של יוצאי דופן? אולי ביניהם אהיה רגילה, נורמלית. הנורמלי היה בצד השני של החלון תמיד, מבריק ומואר, זר לי, תמיד יכולתי להביט בו דרך הקיר השקוף ולא לגעת בו אף פעם.
רק כשהבטתי בחלונות מוארים, בתמונות שלהם על הקירות, בזיכרונות האינטימיים שלהם, ורק מתוך הצללים הבטוחים שלי, הרגשתי את ההתרגשות הזו. כאילו חוט נמתח מן הרחם שלי ועד לגורני, מתוח עד כדי התפקעות כמעט. זה הרגיש כמו אהבה. זה חירמן אותי.
בבית של השגריר הכל התעצם. הוא לא רצה שאבוא, אבל התעקשתי שנמאס לי מחדרי מלון זולים, ואצלו אף אחד לא שוכב במיטה חודשים ארוכים. הוא בגלל העבודה, אשתו בגלל הריבים והשינה בסלון.
בלית ברירה הוא הכניס אותי ערב אחד אל הדירה העצומה בקומה העשירית. זה הרגיש כמעט כמו חילול קודש להניח את התיק שלי בכניסה ולתלות את המעיל שלי על המתלה הזהוב. אחרי זה באמת היה שם חילול קודש.
את כל הבית ליטף מבטי, אבל רק חפצים אחדים קיבלו מגע אמיתי. החפצים הקסומים שלה. צעיף המשי שלה. קרם הידיים. ספל הקפה האהוב עליה.
משקפי השמש שלה.
הנה, פה על הספה היא וודאי יושבת בערב עם כוס קפה, או יין, או מים עם לימון ומלפפון. פה במרפסת היא בטח מסתכלת החוצה אל העיר, ואולי מעשנת סיגריה שהילדים לא יראו?
הבית מצוחצח ונקי, דומם, ובכל זאת מרגישים בו את החיים. מתחת לכורסה צעצוע מטוס קטן, בשירותי אורחים צעצוע פלסטיק של דרקון. אני רוצה לנשום את כל הנורמליות הזו לתוכי, להפוך לחלק ממנה, להפוך לחלק מהרהיטים שלהם, לצל על הקיר שלהם.
התהלכתי עירומה, לובשת רק את הבושם הנפלא שלה, שוכבת במיטה שהיא כבר לא השתמשה בה, קוראת את הספר שהשאירה פתוח עם משקפי הקריאה שלה.
סיבוב המפתח בדלת שלח אותי אל ארון הקיר הענקי שלהם. שם, בין הבגדים היפים שלה עם הריח של מרכך הכביסה וגם... מעט זיעה? הריח שלה?
רק שלא תראה אותי עכשיו. אולי אתם יכולים לעשות משהו? להסיח את דעתה? אולי היא לא תבחין בי בחושך אם אתם תרצדו על הקירות?
אני מציצה החוצה, וזה השגריר בחדר. אלבי. הוא מחייך חיוך מתוח לעבר הארון. אשתו נכנסת לחדר והלב שלי הולם לי באוזניים. היא נראית בדיוק-בדיוק כמוני. אותו האף, העיניים העייפות. איך זה ייתכן?
הוא מסתכל עלי, ואז עליה.
"אתן יכולות להתאחד שוב. התגעגעתי לזה שאתן אחת." אלבי אומר בחום מוזר, מביט בי כאילו הוא מאוהב עד מעל הראש.
"אני לא יכולה בלי הצל שלי." אני האחרת אומרת, ואני מהדהדת.
נכון, שכחתי לומר לכם. לפעמים אני ככה מאבדת את הצל שלי והיא מסתובבת בעולם. טיפשונת שכמותי.
---------------
תודה לכל מי שקרא עד כה :)
כעת אני חוזרת לפרוייקטים האחרים שלי, קצת.