ווידויים מהתחתית

להתעורר עם חרק בתוך האוזן ולא להיות מסוגלת להוציא אותו 20 שניות.

כן? להיעלם מפה? לרדת מתחת לרדאר? למחוק את כל האפליקציות? לסגור את החשבון אימייל המשני?

כן?

לנתק את עצמי מכאן? להתכנס? להסתגר?

זה ישנה משהו למישהו? זה ישנה משהו לי?

כל כמה חודשים אותו סיפור, ועדיין אני כאן.

אף אחד לא מתח אותי :/

מה זה האחד באפריל הזה?

לפני שני עידנים הייתי בחוג קרמיקה. ימי השישי שלי היו מלאים בריח חימר רטוב, בסדנה החשוכה למחצה, עם המורה סברינה. היא אהבה אותי, נדמה לי, עם השפה הכמעט טובה שלה. היא העריכה את היצירתיות. קשה לדעת כשאתה ילד האם מבוגרים אוהבים אותך או שהם ממש טובים בלזייף חיבה לילדים כי הפרנסה שלהם תלויה בכך.

אני וסברינה חלקנו יום הולדת. רציתי להיות קצת כמוה כשאגדל. אישה חכמה, נעימה, עם עורה הצחוק ושיערה השחור. רציתי גם אני להיות יוצרת למחייתי, גם אם זה אומר לחלוק חלל עם ילדים שלא שלי.

סברינה אמרה לי שלמזל שלנו יש תכונה להתבגר הפוך. אנחנו נולדות מבוגרות, הולכות ונעשות צעירות בנפשנו.

לי זה הרגיש כמו שטות גמורה, כמו כל שאר ענייני ההורוסקופ. תמיד הייתי ותמיד אהיה בוגרת לגילי. אמא אומרת שנולדתי עם מבט של בת ארבעים שראתה כבר את החיים. היא בעצמה היתה בת ארבעים כשהתחילה לומר לי זאת.

זה הרגיש לי כמו קללה, לאבד את הבגרות שלי, את עומק המחשבה, את מה שעושה אותי ייחודית, כדי להפוך לאווילה, ילדותית, עקשנית ורדודה. עולצת שלא לצורך נשמעה לי כמו הירידה הגדולה ביותר על האופי הרציני. והקללה...

הקללה מתגשמת. הנה אני כאן, שני עידנים אחרי, ואני רוצה לחבק את החיים כמו ילדה, אני מלאת פליאה, אופטימיות, רצון לחוות ולטעום ולצאת ההרפתקאות. זין על האדמה היציבה. היציבות היא הנפש הגמישה, המסוגלת להתמודד עם הדברים שהרוח מעיפה עליה.

לחלום. לחלום זה ילדי, אולי אפילו ילדותי, אבל זה מה שאני רוצה. לחלום זה מה שאני עושה. בלי לחלום, איפה היצירה שלי? איפה ה-אני מסוגלת ליותר?

ואני מסוגלת ליותר. זה לא שיא הפוטנציאל שלי. גם מגיע לי יותר.

להתבגר הפוך זו קללה מוזרה.

אהבה בפרדס, בריחות פריחת הלימון.

להתבסם מהניחוח המסמא, לתת לו לסחוף ולהשתלט על כל חוש אחר, לתת לו למלא ולמלא כל מקום ריק.

If one must drown, let it be in a river of love

כל כך חשבתי על זה, שבקושי נרדמתי. הייתי מוכרחה לחזור שוב לנהר.

אבל אחרי, הרגע הזה שתגיד לי: "בואי, תצמדי אלי. אני צריך אותך קרובה עוד. את כל כך יפה ככה, והלב שלי מלא בך עכשיו."

חתיכת פנטזיה.

זה לא יקרה כבר.

לא מפתיע שאני מקולפת מהגנות המרחב הלימינלי שלי באוטו, כל פעם בדרך לעבודה.

המוזיקה מתנגנת ברקע, והמחשבות בורחות לכל התקוות שאבדו והתנפצו, ולכל השיחות וכל הרעיונות, לכל הקסמים שהילכו והלכו, על הבריאה במילה, על הייאוש שכמשקולת על רגליי הרוצות ללכת, לרקוד, לדלג.

על האיחזות בחיים, ועל הריקוד האינסופי, ועל העייפות המצמיתה.

ואז מגיעה לחלק הזה בכביש שמזכיר לי שגהינום הוא אנשים אחרים.

אין הרבה דברים שמעליבים אותי יותר מאי-ויכוח. אי-הסכמה היא סבבה, גם היעדר וכחנות לשם וכחנות זה נדרש.

אבל מה הקטע של להיאלם וזהו? מה ההיגיון בטיפול בשתיקה והשתקה? מה יוצא מזה? זה פשוט משמיד כל פתח תקשורת.

בחיי, גם להתנצל אני יודעת כשאני טועה (למרות שזה לא קורה לעיתים קרובות).

כי מה הטעם בלהיות ערה?