לפני 6 חודשים. 7 באוקטובר 2024 בשעה 19:05
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=140220&postid=1581923
זה נעשה קשה אפילו יותר בימים העצובים.
לא, לא רוצה להיות לבד הלילה. לא חושבת שזה הוגן.
ווידויים מהתחתית
כמו בכותרת. וגם סתם סיפורים.לפני 6 חודשים. 2 באוקטובר 2024 בשעה 18:57
וכי לפעמים נדרשים מעשים קיצוניים במצבי רוח קיצוניים- שחררתי את כל הפוסטים שלי משחר הבלוג. זה הרבה. זה מייגע. תכף אלך לעבור עליהם, להזכיר לעצמי מי אני יכולה להיות.
אולי בשנה הבאה אהיה בדיוק זו, שאני רוצה להיות.
ואולי דברים הם מעגל, והכל חוזר על עצמו עד אינסוף, או לפחות עד סוף העולם המתקרב.
לפני 6 חודשים. 28 בספטמבר 2024 בשעה 21:13
ניתוק קל. לא לדאוג. אני אחזור.
לפני 7 חודשים. 26 בספטמבר 2024 בשעה 16:55
אני רוצה
אבל הלב הוא אבן יבשה
בקצה השדה
שאין לה הופכין
(ואם היה לה, היו שם עקרבים)
והמעיין בקצה השני
על ההר
וכל העולם רשאי להתקיים
בזכות המרחק
והדחף המתוח
של הלב אל המעיין ושל המעיין אל הלב
לפני 7 חודשים. 21 בספטמבר 2024 בשעה 22:20
תראה את כל החיים שלי מולך, את הזוהר הגהינומי, ותבחר להיכנס.
אולי קצת מצחיק לכתוב את זה בבלוג ריק שהיה פעם מלא?
לפני 7 חודשים. 14 בספטמבר 2024 בשעה 22:12
KARMA
הסתרתי לקצת. שיהיה.
לפני 7 חודשים. 9 בספטמבר 2024 בשעה 18:30
אתחיל בכך שאני לא חושבת שזה דיכאון, לשם שינוי. אני חושבת שכל המערכות שלי זקוקות לחופשה.
פשוט כמה ימים של שקט, בלי החלטות, בלי ניהול היום, פשוט לשכב במיטה ולעשות הרבה כלום. החלומות יגיעו לבד. המציאות תנקוש בדלת.
אני ממשיכה לעבוד, להיות קיימת (גם חברתית), אני ממשיכה לאכול (מידי פעם).
אולי הכאב הזה הגיע בדיוק בזמן כדי שיהיה לי את התירוץ לא לקום מהמיטה יום שלם.
נחכה ונראה איך יהיה מחר. בינתיים, אני מתעצלת, אני נסגרת ומתכנסת, אני מתרכזת רק במה שהכרחי לקיום ולא באקסטרה.
אני שוב שוקלת את ההסתרה של הבלוג. סתם. שלא יהיה שם לכולם לראות.
לפני 8 חודשים. 25 באוגוסט 2024 בשעה 20:19
We all eat lies
When our hearts are starvingז
זה עובד גם בעברית-
כולנו אוכלים שקרים כשהלבבות שלנו רעבים
לפני 8 חודשים. 24 באוגוסט 2024 בשעה 3:46
סיימנו ארוחת שישי עם המשפחה, ועכשיו זה הזמן שלנו, בסלון שלנו. ראינו כבר פרק בסדרה הזו שאנחנו אוהבים, והתכרבלנו קצת. היו נשיקות, היה ראש על כתף, היה ראש על ירך חמימה...
עכשיו אנחנו נכנסים לחדר העבודה. אתה לא צריך להיות לבוש בשביל החלק הבא. אתה כן צריך להיות מתחת לשולחן העבודה. תביא את הקרמים, ותתחיל. יש לנו חצי שעה עכשיו. אתה מעסה, אני כותבת. לפעמים אשתף אותך, לפעמים אשתוק ואכתוב.
אני מגיעה ל-500 מילים, אתה מגיע לנקודה הזו בכף הרגל שממש נעימה לי.
ככה אפשר לסיים את ערב שישי, ולהתחיל את לילה שישי 😉
לפני 8 חודשים. 22 באוגוסט 2024 בשעה 16:34
אולי זו הבעיה שלי, שאני חושבת שאני שווה יותר ממה שאני שווה.
ועדיין, הלב רוצה להיפתח למישהו ששווה את דחיפת הדלת החורקת, הכבדה, החתומה כל כך.