היא דופקת בדלת של הבית שלו והלב שלה מתמלא בהתרגשות.
כבר כמה ימים שהיא מתלבטת מה ללבוש ואיך להיראות, כדי לשדר לו עוד מהשנייה הראשונה שהיא זנזונת פתוחה ומזמינה, בדיוק כמו שהוא אוהב.
אחרי לא מעט זמן ביחד, היא כבר מדקלמת בעל פה את כל מה שהוא אוהב. כל תא בגוף שלה עבר טרנספורמציה של תודעת שירות והפנמה עמוקה של הרצונות שלו. היא יודעת היטב שהגוף שלה (ובפרט החורים שלה) הם לא בחזקתה, הכל שלו ובשבילו.
הוא לא היה צריך ללמד אותה את כל ההתניות האלו במפורש.
עם הזמן ודרך רמות עמוקות של התמסרות, היא למדה לבד שלחכות על ארבע, רעבה וערומה ולהתחנן יפה רק כדי לקבל כף רגל אלוהית שאפשר ללקק, זה מסוג הדברים שגורמים לה לבכות מרוב אושר.
-
או לזכות להרגיש את הבליטה במכנס שלו, להתרפק עליה ולהתנחם בה, להתמלא במשמעות דרכה.
-
בשבילה, התחושה הנעימה בעולם היא הקרירות שמחלחלת לתוך הלחי, כשהוא מניח כף רגל יחפה ומועכת על הפנים שלה.
-
הכי קרוב לאלוהים זה כשהאצבעות שלו בתוך החורים שלה בתנועות בטוחות, גסות ולא מתנצלות
-
ואם מתמזל מזלה והוא בוחר לשבת עליה עם כל כובד המשקל שלו, היא מתאמצת להוציא כמה שיותר לשון ואז בסוף אומרת תודה ותודה ושוב פעם תודה, שאיך זכיתי בכלל וזה מדהים שככה מגיע לי.
-
המחשבות שלה נקטעות באחת כשהדלת נפתחת לאט והפעם, מי שמברך אותה לשלום הוא אחד החברים שלו.
הלב שלה מתחמם לרגע והעיניים מחייכות.
הם נפגשו בעבר מספר פעמים, באירועים חברתיים שהגיעה אליהם עם הדום שלה. הוא גם צפה בה מסתשנת כמה פעמים, אבל היא לא ידעה שהוא יגיע. זה גם לא מאוד משנה לה, הדום שלה קובע תוכניות לפי מה שנכון לו וזה לא התפקיד שלה לדעת איך ולמה ומתי, כל מה שנשאר לה זה לקבל את המציאות כמו שהיא בחיוך.
היא נכנסת ומברכת את הדום שלה לשלום בחיבוק ובנשיקה על הפה, מניחה את התיק בחדר השינה וחוזרת כדי להתיישב איתם בסלון.
החבר יושב על ספה אחת והדום שלה על הספה השנייה. היא רוצה לתפוס את מקומה הטבעי למטה ליד הרגליים שלו, אבל מתביישת להציע ובסופו של דבר מתיישבת על ידו ונמרחת עליו בליטופים.
הם מתקשקשים, מתעדכנים בחיי היום יום בשיחה ונילית לגמריי. ברקע החדשות על ווליום נמוך, היא משתתפת בשיחה ומנסה להצטייר כמה שיותר נעימה ומנומסת, כדי לכבד את הדום שלה בנוכחות חבריו.
בשלב מסוים היא קמה לשירותים, וכשחוזרת ניגשת אליהם כדי להציע קפה.
״למה שלא תציעי לו לראות את החורים שלך?״
היא נעצרת לרגע וחיוך מטופש ולא מבין עולה על פניה. ״מה?״ זה כל מה שיוצא ממנה, למרות שהיא שמעה היטב כל מילה שנאמרה.
״אמרתי,״ הוא עונה בחיוך קטן, ״שאולי במקום קפה- תציעי לו לראות את החורים שלך״.
היא מרגישה את הדם אוזל מפניה המחווירות. עד לפני רגע חדשות ופוליטיקה ועכשיו פתאום ככה, ואולי זאת בדיחה והוא בכלל לא מתכוון? הדבר הראשון שעובר לה בראש הוא איך זה נראה מהצד, ולאן זה הולך. אין בה התנגדות, היא יודעת שאין בה, אבל הלב שלה משתולל בחזה מכמה שזה לא צפוי.
״אבל עכשיו? ואני גם לא לובשת תחתונים…״ היא מגמגמת בקול קטן מילים לא מחוברות, לא קשורות.
מעולם לא עמדה בסיטואציה כזו בעבר, לא עם אותו החבר ולא עם אף גבר שהוא לא הדום שלה. בטח לא התבקשה להציג את החורים שלה מול מישהו ועוד באופן כזה פתאומי.
״אמרתי, שתציעי לו שיראה את החורים שלך. כי את רוצה להיות נעימה ולעשות נעים עם הגוף שלך, נכון?״
״…איך, מאסטר?״
העיניים שלה היו נעוצות בתוך העיניים של הדום שלה, היא לא ממש העיזה להסתכל על החבר שלו.
״בואי. תעמדי פה, עם הגב אליו, תתכופפי קצת- כן, בדיוק ככה, תרימי את החצאית למעלה, עוד להתכופף. עכשיו תפסקי את הישבנים שלך. תתקרבי יותר, יופי זנזונת. כן. תנסי להיות כמה שיותר מעניינת ומזמינה. נכון… עכשיו תשארי בדיוק ככה.״
היא הרגישה את המבוכה רותחת ומבעבעת בתוכה, כמו לבה שנוטפת בין הרגליים ועד לפעימות חזקות בלב, בבטן, באוזניים. היא הרגישה בלבול. נדמה לה שהיא רוצה ככה, שזה טוב ומחרמן, אבל היא גם פוחדת ואין לה מושג מה עומד לבוא.
לאורך כל הזמן הזה, החבר נשאר לשבת בשקט.
״נו זנזונת,״ היא שמעה את הדום שלה, ״איפה הנימוסים שלך? למה את לא שואלת אותו אם הוא אוהב את מה שהוא רואה? אם החורים שלך לטעמו? אם יש עוד משהו שאת יכולה לעשות כדי שיהיה לו קצת יותר נעים בעיניים?״
היא הרגישה את הלב שלה כמעט יוצא מהחזה. ״כן, מאסטר…״ היא לחשה וידיה רעדו.
היא חזרה לאט ובזהירות על המילים של הדום שלה, כשהיא עוד עם החורים מופנים לתוך הפנים של החבר שלו, בעיניים עצומות וגבות מכווצות מפחד.
התגובה של החבר הפתיעה אותה. הוא לא ענה אלא צחק לרגע, צחוק משוחרר ובטוח, של מישהו שנהנה מאוד מהמצב שהוא הזדמן אליו.
בצחוק שלו הייתה נימת עליונות. היא הרגישה שהוא צוחק על הפוזיציה המגחיכה, צוחק מכמה שהיא נראית לו כרגע מובכת.
לרגע קצר הדום שלה הצטרף אל הצחוק שלו, ואת האוויר מילאה תחושה חדשה- עלבון שעלה ופעפע בתוכה, הציף את כולה.
איזשהו קו פנימי בתוכה נחצה והיא פתאום הרגישה שהיא נהנית מהעלבון, רוצה עוד ממנו.
לפתע זה היה נורא ברור ונוכח בחלל בחדר, שהיא זונה מגוחכת שהחורים שלה משרתים גברים אחרים ושזה המקום הכי טוב לה להיות בו.
היא רצתה עוד מזה, ללכת עוד קצת לקצה, לטבול יותר עמוק בתוך בריכת הרגשות החדשים שפגשה בתוך עצמה.
בתום מספר דקות שבהן התאמצה להחזיק את התנוחה הכי יפה ופתוח שהיא יודעת, היא שמעה את הדום שלה אומר- ״ומה עכשיו?״
״מה עכשיו, מאסטר?״ ענתה בשקט
״עכשיו, החורים הפתוחים שלך כבר לא מספיק מעניינים. מה עם להראות לנו את כל מה שהחורים האלה יודעים לעשות?״
היא נשארה לרגע בדממה, מעכלת את המילים שעכשיו שמעה.
״מה… איך, מאסטר?״
״תחשבי לבד על איך. תעשי לנו הופעה. תציגי את כל היכולות שלימדתי אותך. אבל תעשי את זה כמה שיותר מעניין, מקורי. וגם חשוב שיהיה מצחיק, אנחנו רוצים לצחוק״
״כן, מאסטר״
״תשתדלי להיות כמה שיותר למטה, ברצפה. ובלי בגדים בכלל״
היא דמיינה את עצמה, ערומה ברצפה ואותם עומדים מעליה לבושים, רציניים, מתבוננים.
המחשבות התחילו לרוץ בתוך הראש שלה בקצב מסחרר.
