הידידה שהיתה הכי קרובה ומשמעותית בחיי, היתה כזו מכיוון שהעזה לומר לי על עצמי - ובתדירות גבוהה - את מה שאף אחד מ"חבריי" ו"קרוביי" לא העזו לומר לי. לכן בשנותיי המאוחרות היא היתה המעצבת העיקרית של אישיותי.
באחרונה היתה לי שיחה מרתקת עם ידידה אחרת, בשאלה: האם צריך להבהיר לאדיוט שהוא אדיוט? האם יש צורך לומר לפוסטמה שהיא, אכן, פוסטמה?
לדידה- אין צורך. התזה שלה גורסת כי והיה אם נתקלת בתופעה אנושית זו, פנה הצידה בנימוס. כל נסיון יידוע הזולת על תכונותיו האישיותיות הינו חוסר טאקט. לסברתה איננו יכולים לשנות אנשים ולא תצמח לנו תועלת מלהמשיך דיון עם שכאלו.
אני מייצג אסכולה שונה. אני מאמין שחשוב להביא את האדיוטים למודעות לאדיוטיתותם. זה יסייע להם להמשך התפתחות תקינה.
למשל. כשנלמד ילד קטן שיצור קטן ופרוותי שהולך על ארבע הוא "כלב האו". בפעם הראשונה שהילד יראה חתול- הוא יקרא לו "כלב האו". מדוע? מכיוון שהשתמש בלמידת הכללה. הכללה הינה דרך מאוד יעילה ללימוד בשנותיו הראשונות של העולל. לאחר מכן אנו עושים שימוש גם במתודות לימוד מתקדמות יותר.
ישנם אנשים בוגרים שעדיין מסיקים על העולם סביבם בעיקר דרך הכללה. וזו רק דוגמא אחת לטיפשות. בחיי שכבר מתחילה להיות לי צורת כף היד שלי על המצח.
אה, וכן. אני אדם כנה ומאמין בתיקון עולם. חשוב לי ליידע את האדם בפוסטמאיותו. חוסר טאקט? אולי. התנשאות? בטח שלא. אנשים! זה פאקינג לא תעמוד על דם רעך. קשה לי לחזות בסבלו הקוגניטיבי של האחר. צריך להביא את האור למערת ההירוגליפים שלהם. מוכרחים להביא את בשורת האדם הלבן לחורשתם. צריכים לגרש את חשכת ימי הביניים שלהם. מוטלת עלינו החובה לגלות להם את מה שהאנשים הקרובים להם כנראה הסתירו מהם, אחרת הם עלולים להגיע לתפקידי מפתח בחברה (פוליטיקאים למשל) ולצבוע אותה בחמישים גוונים של צביעות.
האין זהו ערך נעלה? תגידו לי
