הרבה זמן לא כתבתי לבלוג, אך בכל זאת מד הצפיות מפתיע אותי עם עשרות צפיות מידי יום.
מרגיש לי שיש ממני ציפיות שאכתוב. זה מלחיץ. אתם מלחיצים אותי.
שואלים למה הפסקתי לכתוב. בד"כ עונה שאין לי מישהי שתיתן לי השראה, אך זה יותר מזה. הכתיבה שלי התבססה תמיד על מבט בסיטואציות ובתופעות אנושיות מזווית הומוריסטית, וכך מהטקסט הראשון שכתבתי בכיתה ד', דרך שירים, כתבות, הצגות ואף עיתון שייסדתי וערכתי ועד לבלוג זה. תמיד רציתי להראות לאחרים שלמרות שהעולם חרא אפשר להסתכל עליו לפעמים מזווית אחרת, לחייך ולהמשיך הלאה ליום החרא הבא.
בתקופה האחרונה חסר לי מישהו שיראה לי איך עושים את זה, כאילו שכחתי בעצמי. אני טרוד במאבק מול הגוף החזק במדינה וזה שואב גם את הכח הקטן הזה. על אף שאני בדרך לניצחון משפטי על צדק שאני נלחם עליו שנים, אני מרגיש כמעט מרוקן ובלי אנרגיות.
אבל היום התרגשתי וצחקתי. כבר יומיים ברצף למעשה.
אם היא תמשיך ככה אני עלול לממש את איומי ולחזור לכתוב.