כל פוסט בבלוג הזה חייב "להעביר נקודה". מסר כלשהו. או משהו קומי/פארודי/ציני. כך תמיד היה. כנראה גם ימשיך להיות.
כעת אני מבין שפיספסתי הזדמנות להשתמש בבלוג כמו כולם, לפרוק, אבל באמת. עד כדי כך אני סגור. אפילו בבלוג אנונימי. התרגלתי להאזין לכולם ולהבין את כולם ואכזבות החיים לימדו אותי שאף אחד לא יכול לעשות את אותו הדבר בשבילי. ואם יש אמיץ שמנסה- אני לא מאפשר לו להתקרב מספיק.
שיקום האחד שמכיר אותי באמת.
אם חשבתי שבשנה הזו אף אחד לא הכין אותי לכל מה שאני הולך לחוות, להתמודד איתו ולנצח- אז לא נותרו לי מילים לתאר את החודש האחרון. אני מתמודד מול פחדים עמוקים בי. שום דבר שאולי יהיה דרמטי בעיניכם, אך השדים של כל אחד הם הכי גדולים מולו.
אני מביס אותם. השדים חוטפים ממני לאטמות מידי יום. עוד מנסה לעכל את זה. ואז מפציע לו פחד הרבה יותר גדול: מה אם מחיר הניצחון יהיה כבד מידי? אני עומד על חבל דק, סנטימטר לפה או לשם משמעם שאני מאבד סופית את האמון בבני אדם. במקום בו אני ניצב אני מבין לגמרי למה רוב בני האדם מעדיפים לא להתעמת עם השדים שלהם ולהמשיך לעמוד על קרקע יציבה ולא להיכנס למשחק סכום אפס.
ואולי זה מה שעוזר לי להרגיש חי. השיגעון. לדעת שהבחירות שלי מצליחות אפילו להפתיע את עצמי. אין חיסון טוב יותר מזה לדטרמיניסט מדיכאון אקזיסטנציאליסטי.
