נופל למיטה, הראש מונח על הכר. משהו על המזרן מנצנץ ואני מושיט את ידי אליו.
שערה ארוכה, ג'ינג'ית. או שחורה. או בלונדינית. או ירוקה. בכל פעם הצבע אחר. אוחז בה, עוצם את עיני ופיצוץ של זכרונות נעימים עם זו שהשאירה אותה ממלא את ראשי וגופי.
הראש שוקע מסופק לתוך השינה, השקט משתלט. עד היריות.
פוקח את עיני, שוכב בשלולית דם תחת שמיים זרועי כוכבים. מעלי שורקים קליעים, ריקושטים עפים, צעקות וזעקות בעברית וערבית...
"אה מעניין. אז ככה זה מרגיש כשיורים בך". שלא במפתיע זו המחשבה הראשונה שלי. סקרן ושכלתן עד המוות.
"מסכנה אמא" זו המחשבה השניה.
עוצם עיניים ואומר את שמע ישראל ומחכה בסקרנות לראות מה קורה כשמתים והאם יש עולם שמעבר או לא.
סקרנותי לא סופקה. הקליעים לא הצליחו להרוג אותי אך רצחו חלק מהאישיות שלי. כך חשבתי.
מאדם חברותי וחברתי מאוד, תמיד מוקף בהמון חברים, הפכתי לזאב בודד. ניתקתי קשרים בסיטונאות. אפס חברים, ומספר מצומצם של ידידות שהתרתי להן להתקרב. הפכתי למיזנתרופ הכי ידידותי שהכרתם.
מידי פעם סיוטי הלילה מזכירים לי את הקרב ההוא, הקרב הקל. שום דבר לא הכין אותי לקרב הקשה. חייל צעיר אחד מול משרדי הממשלה והבירוקרטיה הישראלית האכזרית.
השבוע גם הקרב הקשה הסתיים. לאחר 14 שנים, אין ספור ועדות, פעמיים בית משפט מחוזי ופעם אחת עליון- ניצחתי. הקרב הוכרע. בחצי השנה האחרונה כשכבר הרחתי את הניצחון, הרגשתי איך ההוויה שלי פועמת ומתפנה להתעסק במשהו חדש, בחיים, בהנאה.
פוקח את עיני, הדופק עדיין מהיר. מביט בשערה שאני עדיין אוחז בכף ידי, הלב מתרחב והדופק מתחיל להאט חזרה.
בחודשים האחרונים אני מגלה שהלב שלי מתרחב ומסוגל להכיל אנשים נוספים בחיי. מסוגל להתרגש יותר, ונגיש יותר ליגוע בו.
עוצם את העיניים, היד עדיין קפוצה על השערה. כבר לא משנה מה צבעה. פשוט מייחל שתהיה היא תמיד בצבע אחד ושכל דירתי תהיה מלאה בשיערה של אחת ויחידה.
שוקע חזרה לשינה שלווה עד הנץ החמה.
