את נכנסת לבית הקפה בתל אביב, מחפשת את השולחן שאמרתי לך לשבת בו.
אני צופה בך מהרחוב מנקודה שאינך יכולה לראות. שאלת אותי מה ללבוש, עניתי את הדבר שהכי היית רוצה שאראה. אני רואה שבחרת בג׳ינס שמחמיא לך, חולצה מכופתרת שצרה היכן שצריך ונעליים שמלמדות על סטייל. כמו שתיארת וכך ידעתי לזהות אותך.
נכנס לאחר שהתיישבת, מתיישב מולך ואומר שלום. סמול טוק. את מספרת קצת על עצמך, אני מספר קצת על חיי יוצאי הדופן. רוב השיחה העיניים שלי לא מרפות משלך, אני רוצה שתביטי בכנות שלי, בחוסר השיפוטיות. קל לך להיפתח כך. לפעמים העיניים שלי בוחנות את גופך בגלוי, אך במבט מעריך ונונשלנטי.
כמו שקיויתי, את מרשימה אותי בשיחה. לא משנה מה תחומי העניין שלך, אלא איך את מדברת עליהם. ההתלהבות, יכולת הדמיון. תהיי חסרת ביטחון ונבוכה, או שחקי אותה כזו, תהיי בעלת ביטחון, או שחקי אותה כזו, זה לא משנה לי. ממילא אקרא אותך יותר ממה שחשבת שאת מספרת על עצמך. אבל במקום לפחד זה יגרום לך לרצות להיפתח יותר.
די מהר אדע כבר אם אני אוהב את האדם שאת. ואת תדעי אם כן או לא, בדרך חיובית.
כך זה בד"כ מתחיל. איך זה מסתיים?
ובכן, תלוי. איך יכולת הדמיון שלך?