היא הייתה הילדה שלי
למספר חודשים
יום אחד דיברנו על שמלה חדשה
הבטחתי לקנות לה
הייתי בניויורק וראיתי שמלה מהממת. כאילו נולדה עבורה
אך יקרה. מאד.
אז לא קניתי.
בפגישה הבאה שאלה הילדה לגבי השמלה, ומשנענתה שלא קניתי, רטנה. הביעה אכזבה.
כעסתי עליה. על אכזבתה.
לפתע כל שיכולתי לחשוב עליו זה לקרוע ממנה את השמלה. לחתיכות קטנות.
בפעם הבאה שהייתי בניויורק השמלה הייתה בסייל. עדיין יקרה:). אבל דמיינתי אותה עליה ולא יכולתי להפסיק.
קניתי אותה.
בדרכי לשדה בניויורק חשבתי על הילדה, בשמלתה היפה קרועה, עומדת בוכה ושבורה. וליבי נשבר.
אמרתי למונית להסתובב וחזרתי שוב לחנות.
קניתי שמלה נוספת. זהה
כמעט ואיחרתי לטיסה.
כשחזרתי לארץ קבעתי עם הילדה להיפגש למחרת.
לפתע חשבתי שעלולה להרגיש לא נוח משמלה כזו יקרה.
אז דחיתי את הפגישה, לקחתי את שתי השמלות לתופרת שהחליפה את הטיקטים לזארה.
לאחר מספר ימים נפגשנו
הבאתי לך שמלה ילדה, אמרתי
והוצאתי מקופסא מהודרת
היא לבשה והתמוגגה.
זו השמלה הכי יפה שהייתה לי בחיים
נתתי לה עוד מספר דקות
להרגיש ככוכבת בסרט
ואז ניגשתי אליה ובפראות קרעתי אותה מעליה
היא בכתה ארוכות
יבבה ממש
ואז היה לנו סשן מדהים
בסוף המפגש חיכתה לה קופסא עם אותה שמלה חדשה
לא ידעה נפשה מאושר
ייבבה ובכתה שוב
הפעם משחרור ואושר
בפגישתנו האחרונה הגיעה עם השמלה.
כאילו ידעה.
תודה היא אמרה לי. על הכל. גם על השמלה.
