התקשרתי אליו כמה דקות אחרי שכתבתי אתמול. כשכל נשימה היא מאבק בדמעות שלא מפסיקות לרדת. כשאני מקופלת על הרצפה עם הראש בתוך כרית.
הוא לא ענה, בטח נגמרה הסוללה אחרי היומיים שהיינו בכנרת, עברו עוד בערך 10 דקות עד שהחלטתי להתקשר הביתה ולהתאמץ להשמע בסדר למקרה שמישהו אחר בבית יענה. למזלי הוא ענה. לא יודעת מה רציתי שיעשה. כל מה שיכל להגיד זה שארגע ואתחיל להזז עניינים במקום להכנס למקום הזה של היאוש והפחד. והוא איכשהו הצליח. וגם בא אחרי שעה כדי שלא אהיה לבד.
כשהגיע כבר הייתי בסדר פחות או יותר. יחסית לאיך שהייתי קודם הכוונה.
נרדמנו נמוקדם אחרי לילה ללא שינה וקמתי מוקדם מאוד, כי שמעתי את אבא שלי בוכה. שמעתי אותו רק פעם אחת בוכה, כי דוד שלי, אח של אמא נפטר. החבר הכי טוב שלו. הפעם זה כי אח שלו נפטר אחרי שנים של יסורים. אני לא אתפלא אם קשה לו פחות מאשר הפעם הקודמת...
אבל אבא בוכה.
אני הולכת עכשיו ללויה של אנשים שאני בקושי מכירה בשבילו.
כל זה מעלה כל כך הרבה מחשבות שאכתוב בהזדמנות...
לפני 16 שנים. 22 באוקטובר 2008 בשעה 9:04