|
|
|
רק פעם אחת נעלתי נעליים לבנות, וגם אז, די חיפשתי נעליים ורודות...
אז היום צבעתי אותן בורוד:)
וחוצמזה, כלום.
אבל ממש.
הגבוה שלי לומד, הוא קם בבוקר, ולומד, אני חוזרת הביתה, הוא לומד, אני הולכת לישון והוא-
לומד.
אוווו שיגמר כבר המבחן הזה
!!
(ושיעבור כמובן!)
זו אולי שטות, זה לקח בדיוק 20 שניות, אבל אמרתי:)
ובלי טיפת אלכוהול.
לפני כמה ימים אמרתי לך משהו, לא קשור לפה. אבל ממנו המחשבות זרמו.
ורק היום הצלחתי לספר לך על המחשבות
אבל סיפרתי.
ובלי טיפת אלכוהול.
וזה לא הפתיע אותך בי-כלל!!
"חל איסור מוחלט להוציא את המוט האולימפי מחוץ לכלוב,
אימון ייעשה בתוך הכלוב בלבד"
כשבעלי פוביות מבקשים עזרה בהתמודדות עם פוביות, יש שתי שיטות התנהגותיות טובות (וכנראה יש עוד אחת שאני לא זוכרת, והדינמית...נו באמת)
האחת, שוק. בנג'י, ישר מהגשר הכי גבוה שיש.
השנייה, טיפין טיפין, עם הדרכה. מתחילים המהדרגה הראשונה, וכל פעם קופצים ממדרגה יותר גבוהה. המטפל לא מחזיק את היד ועוזר לקפוץ, ובטח שלא קופץ ביחד איתם, אבל הוא לידם, צעד אחד מאחורה, לא מקדימה. אולי, גורם להם להרגיש שהם יכולים ורוצים לקפוץ לבד, אבל הם בטוחים כי הם לא לגמרי לבד.
הוא יודע מה קשה לי. הוא יודע שגם אני רוצה להתמודד עם הקושי.
כמה פעמים הוא ניסה לתמרן אותי. אם הוא לא יעשה, אולי אני סוף סוף אהיה חייבת להתמודד.
אז זה לא עבד. אולי בגלל שיטת הבנג'י.
אז.
היום הוא עשה לי דווקא. ולא ויתר. וחשבתי שאני עקשנית...
אז אמנם עם קצת עזרה, ורק צעד אחד, אבל התחלה.
המדרגה הראשונה.
ואולי זו רק אני שמנתחת יותר מידי.
מקווה להמשיך
אני כבר לא כותבת בבלוג כל מה שעולה לי לראש. כל מה שני מרגישה. מה שקורה.
כי הבלוג זה כבר לא מקלט חסר שם ופנים. יש (מעט מאוד אבל יש) אנשים טובים שאני מכירה
שזה כמו לספר להם על הדברים האישיים שלי. משהו שאני כנראה לא כל כך טובה בו.
או לא רואה טעם בו. או פשוט מתביישת או לא חושבת שהם צריכים לדעת.
לעומת אנשים שלא יכירו אותי בחיים מעבר למילים.
אבל אני רוצה לשנות. לנסות לפחות. ולא לדבר, אבל כן לחזור לכתוב
אז חברים יקרים, *נשיפה ארוכה* אני מנסה
(משהו אומר לי שזה לא יחזיק מעמד, אבל אנסה בכל זאת)
לפעמים, אני חושבת שעדיף ככה. כי עם יותר מזה לא אצליח להתמודד. זה יקח אותי למקומות לא טובים.
אבל יותר "לפעמים" אני חושבת שאני רוצה עוד.
שגם אם זה יקח למקומות לא טובים לפעמים, זה לטובה, או רק בגלל שזו התחלה של משהו.
עד שאתרגל למקום הזה ואבין מה שאני מבינה דווקא כשאני לא שם, שזה בשבילך.
לא כל שעה וכל יום, אבל קצת יותר....
יש קושי, לי לפחות, לנהל יחד בית. לעשות קניות, לנקות, לבשל, כשיש היררכיה תמידית.
אז אני לא מצפה לכזה דבר ולא חושבת שזה מתאים לנו. אבל כן לפעמים (אמרנו-הרבה לפעמים), לדעת שיש היררכיה. גם סתם ככה באמצע היום.
ודיברנו על זה קצת, מידי פעם. ואני יודעת שזה כנראה לא יקרה. ובכל זאת....
אני רוצה.
לפני משהו כמו שנה, ביקשתי לעשות הפסקה מכל זה.
רציתי עוד, וידעתי שלא תוכל.
הטעימות רק עשו לי רע. רק גרמו לי לחשוב מה חסר לי.
אז ביקשתי להפסיק. הכל או כלום.
זה לא עבד. זה עדיין היה חסר. עדיין חשבתי.
פעם דיברתי עם ידיד שאמר, שאנחנו כמו מכורים. תמיד רוצים עוד טיפה. אף פעם זה לא מספיק.
אולי זה נכון, ואולי זה רק כי עכשיו
אתמול קמתי, חלשה ומצוברחת במיוחד.
הודעתי בעבודה שאני חולה
מה יש לך?
בחילות וחולשה
(מחר יתחילו שאלות על הריון- ולא, זה לא זה)
לרופאה אמרתי ראת כל האמת שמאחורי החולשה והבחילה. דיכאון זמני. שילוב של מחזור, לחץ, חרדה.... קורה מידי פעם.
היא שאלה ונתנה לי יומיים חופש.
וזה קצת עזר, נחתי, ישנתי המון, קראתי, הספקתי לסיים חלקי דברים
וחוץ מפאי שגם ככה לא אוכל (אגוזים למיניהם), לא היה לי חשק להכין אוכל. שזה מפתיע לאור העובדה שיש לי זמן...
אבל אני מרשה לעצמי. זה חופש ואני כנראה זקוקה לו.
ואני דוחפת ממני מחשבות על שאר הדברים שעלי לסיים כדאי שאתמודד איתם בפעם אחרת.
ומאחר ורק עכשיו יצאתי מהמיטה (כהרגלי קמתי בשבע) לאחר קריאה, התכרבלות עם החתולה והצלחה בהירדמות מחדש
אני מרגישה שיהיה לי כח לצאת היום. והגיע הזמן!
אבל, לא מעניין היום
מה לי ולפאמדום:)
רעיונות אחרים?
בכל שנה יש לי כמה נקודות משבר כאלו. שאני עוצרת לחשוב, ומבינה שהשנה, לא עשיתי כלום.
מבחינת העבודה לפחות. בחיים האישיים דווקא נחמד לי. חוץ מדברים נפשיים שכנראה מושפעים מהעבודה.
וזו די בעייה, לא להשיג כלום בעבודה, כשהעבודה שלי מבוססת על הצבת יעדים...
וזה מתסכל. ואולי היעדים לא היו ממש טובים. אבל נעיקר
בעיקר לא היה לי ראש לעבודה.
ולא עבדתי נכון.
ולא התאמצתי.
ומי אמר שבעבודה אחרת אתאמץ?
אז..אוף!
עוד שבוע....
טוב שאני יודעת לכתוב. כי בלדבר אני ממש גרועה
כן כן, זה מה שאתם חושבים:)
--
בשל צורך עז שמעיק עלי בתקופה האחרונה, רוקנו את המקרר ו(!!) הפשרנו וניקינו אותו.
אז אתמול הלכנו לאכול צהריים בחוץ. בא לו פסטה.
בהתחלה הגישו מטבלים, פסטו, זיתים וחצילים.
כרגיל הוא טעם קודם, למרות שאני לא יודעת מה זה משנה כי כבר פעמיים זה לא עזר לי.
וקרה הנורא מכל. (באותו רגע זה היה הנורא מכל!)
אמרתי לו שאני מרגישה דגים.
הוא קצת צחק, מה פתאום דגים. ותהיתי לעצמי אם כרגיל אני מדמיינת.
אז הוא שאל את הגברת מלצרית שאמרה לאט לאט:
זה טפנאד זיתים. עם אנשובי.
בשנייה אחת נהיה לי שחור, בחילה, התחלתי להזיע, העיניים התלחלחו, ואני מנחשת שגם הלבנתי נורא.
הם כמובן נורא התנצלו, ובאו כמה פעמים לראות שהכל בסדר
אירוני למדי לחשוב שלפני שהזמנתי את המנה, שאלתי אם לא אופים/מבשלים/משמרים אף רכיב במנה עם בשר/עוף/דגים גם אם זה מוגש כחלבי.
זה כבר קרה לי פעם.
בתפריט היה כתוב "מטבלים, סלמון וטונה" כלומר, הדגים רשומים בנפרד והשאר הוא לא דגים. הגיון בריא לא?
אז לא.
רק ששם, כשהלכתי לאחראי משמרת להעיר ולומר שהם צריכים להסביר מה יש בכל מטבל (ד"א במקרה הזה הגבוה טעם ואמר שזה שום, זה היה איקרה) הם טענו שאני המיעוט ואני זאת שחייבת לציין שאני צמחונית.
לשם כמובן לא חזרתי. ובאופן משעשע הם פשטו רגל לפני כשנה. לא בגללי אמנם, אבל קרה.
המסקנה היא, לשאול לכל מרכיב ומרכיב. ממש להציק.
פעם גם כמעט הגישו לי נודלס שבושל בציר דגים, ומרק מיסו שמסומנת לידו כוכבית שמשמעה "צמחוני" כשמיסו עצמו זה איכשהו מדגים.
זוועה!!
בוקר טוב!!
אבל ממש.
חזרנו לחדר כושר!
סוף סוף... ועכשיו גם יש לו יותר זמן, וגם שנינו באותו מקום, אז נלך יותר.
---
למרות שאמור להיות לי שמח, כי הוא פה יותר, אני כבר שבועיים עצבנית ומצוברחת.
לא ברור לי למה, אולי בגלל השינוי, אולי כי השבוע לא ניקיתי ואני כבר רואה את פסח וממש רוצה להפוך את הבית
לא יודעת.
מקווה שיעבור בימים הקרובים, אולי שאתרגל למצב החדש ושחדר כושר ירגיע אותי. או שמה שזה לא יהיה (כי באמת שאין לי מושג למה זה) יעלם.
