כשבעלי פוביות מבקשים עזרה בהתמודדות עם פוביות, יש שתי שיטות התנהגותיות טובות (וכנראה יש עוד אחת שאני לא זוכרת, והדינמית...נו באמת)
האחת, שוק. בנג'י, ישר מהגשר הכי גבוה שיש.
השנייה, טיפין טיפין, עם הדרכה. מתחילים המהדרגה הראשונה, וכל פעם קופצים ממדרגה יותר גבוהה. המטפל לא מחזיק את היד ועוזר לקפוץ, ובטח שלא קופץ ביחד איתם, אבל הוא לידם, צעד אחד מאחורה, לא מקדימה. אולי, גורם להם להרגיש שהם יכולים ורוצים לקפוץ לבד, אבל הם בטוחים כי הם לא לגמרי לבד.
הוא יודע מה קשה לי. הוא יודע שגם אני רוצה להתמודד עם הקושי.
כמה פעמים הוא ניסה לתמרן אותי. אם הוא לא יעשה, אולי אני סוף סוף אהיה חייבת להתמודד.
אז זה לא עבד. אולי בגלל שיטת הבנג'י.
אז.
היום הוא עשה לי דווקא. ולא ויתר. וחשבתי שאני עקשנית...
אז אמנם עם קצת עזרה, ורק צעד אחד, אבל התחלה.
המדרגה הראשונה.
ואולי זו רק אני שמנתחת יותר מידי.
מקווה להמשיך
לפני 12 שנים. 20 במרץ 2012 בשעה 13:07
