אני כבר לא כותבת בבלוג כל מה שעולה לי לראש. כל מה שני מרגישה. מה שקורה.
כי הבלוג זה כבר לא מקלט חסר שם ופנים. יש (מעט מאוד אבל יש) אנשים טובים שאני מכירה
שזה כמו לספר להם על הדברים האישיים שלי. משהו שאני כנראה לא כל כך טובה בו.
או לא רואה טעם בו. או פשוט מתביישת או לא חושבת שהם צריכים לדעת.
לעומת אנשים שלא יכירו אותי בחיים מעבר למילים.
אבל אני רוצה לשנות. לנסות לפחות. ולא לדבר, אבל כן לחזור לכתוב
אז חברים יקרים, *נשיפה ארוכה* אני מנסה
(משהו אומר לי שזה לא יחזיק מעמד, אבל אנסה בכל זאת)
לפעמים, אני חושבת שעדיף ככה. כי עם יותר מזה לא אצליח להתמודד. זה יקח אותי למקומות לא טובים.
אבל יותר "לפעמים" אני חושבת שאני רוצה עוד.
שגם אם זה יקח למקומות לא טובים לפעמים, זה לטובה, או רק בגלל שזו התחלה של משהו.
עד שאתרגל למקום הזה ואבין מה שאני מבינה דווקא כשאני לא שם, שזה בשבילך.
לא כל שעה וכל יום, אבל קצת יותר....
יש קושי, לי לפחות, לנהל יחד בית. לעשות קניות, לנקות, לבשל, כשיש היררכיה תמידית.
אז אני לא מצפה לכזה דבר ולא חושבת שזה מתאים לנו. אבל כן לפעמים (אמרנו-הרבה לפעמים), לדעת שיש היררכיה. גם סתם ככה באמצע היום.
ודיברנו על זה קצת, מידי פעם. ואני יודעת שזה כנראה לא יקרה. ובכל זאת....
אני רוצה.
לפני משהו כמו שנה, ביקשתי לעשות הפסקה מכל זה.
רציתי עוד, וידעתי שלא תוכל.
הטעימות רק עשו לי רע. רק גרמו לי לחשוב מה חסר לי.
אז ביקשתי להפסיק. הכל או כלום.
זה לא עבד. זה עדיין היה חסר. עדיין חשבתי.
פעם דיברתי עם ידיד שאמר, שאנחנו כמו מכורים. תמיד רוצים עוד טיפה. אף פעם זה לא מספיק.
אולי זה נכון, ואולי זה רק כי עכשיו
לפני 12 שנים. 17 במרץ 2012 בשעה 10:55