לפני 15 שנים. 2 במרץ 2009 בשעה 12:36
שוב ושוב ושוב
יש ימים מחוייכים יותר. הרבה כאלו ימים ולא מעט חיוכים
ועדיין, במעט הימים שמשהו מוציא אותי משלוותי, כל השאר נראה מיותר.
הפעם, זה משהו שגוי. אני מבינה, אני רואה את ההגיון, ועדיין הוצאתי משלוותי.
והלקום בבוקר נראה מיותר. הללמוד, לעבוד, לדבר עם אנשים, לאכול (אבל אז אוכלת שטויות)
הכל מלווה ב"למה" אחד ענקי
הרי הכל יקרה שוב. השמש תזרח ותשקע, האנשים יתחלפו סביבנו, ובסוף נמות ונישכח (בניין נפעל, לא קל). כל העבודה והמאמצים, למה הם?
לפעמים חסר לי כאב. לפעמים גם אני רוצה שהכל יגמר.
אבל זה נשאר במחשבה. אולי רק כי גם מזה אני מפחדת, מלשגות גם בהחלטה הזו.
