יש פעולות מסוימות, שמאפשרות זמן מחשבה. בריאה או לא בריאה זה כבר עניין אחר...
אני בדיוק תליתי כביסה.... והיתה הרבה כביסה...
תפרתי השבוע שמלה, שיצאה מדויקת להפליא, עבודה נקיה, ובדיוק מתאימה לבובה, שהיא בדיוק במידה 36.
כשתפסתי רוכסן עם סיכות, ובדקתי אם גם לי היא טובה, נזכרתי
לבובה יש ציצי.
סמוראית פה התלוננה מתישהו שקשה לה למצוא חולצות. נמאס לה מקטנות החזה האלו...
לי לא נמאס מאף אחד אחר. אני סתם רוצה מידות נכונות... רק רוצה שיהיה לי במה למלא את החולצה. שאצליח לקנות בגדים ושלא אראה בהם מגוחכת.
הכל נכון. כמו בטבלת המידות וכמו הבובה. המותן, הישבן, הירכיים. הגובה לא נורא, התרגלתי ואני גם די נהנת (רוב הזמן).
אבל זה תמיד הטריד, וכנראה תמיד יטריד.
וכנראה שמסיבות שונות לא אתן שינתחו אותי אלא אמשיך לבכות...
לפני שבועיים ככה הלכתי עם חברה לקניון. היא כוסית מדהימה ויפה. היא גבוהה ורזה עם ציצי מושלם וחיוך מתוק
למדוד בגדים אחריה זה סוג של מזוכיזם...
למזלה (ולמזלי) אני אוהבת'ותה והקנאה שלי במידות המושלמות שלה נשארת בגדר "הלוואי ולי היה..." ולא משפיעה על היחס...
למה ניתוח? למה כזה יקר? למה כזה כואב? וגם אם מתגברים על כל זה, איך מגיעים לעבודה יום אחד עם ציצי?
לפני 15 שנים. 9 ביולי 2009 בשעה 13:43
