אני צוללנית. שתינו צוללות, שתינו רוצות לצלול לנפש, לצלול לרגש, לעבור דרך האש לרדת אפילו יותר מהכי עמוק שיש, להגיע הכי עמוק שעמוק יכול להיות, להגדיר מחדש מה עומק אומר.
לא רק לטבול ולצאת, אלא לרדת לקרקעית, למקום הכי נמוך הכי ירוד שמתאפשר. ואז להמשיך. יותר ויותר.
לנשום רגש, להציף את הפחד בכוונה, לקרוא לשד הכי שחור ששוכן בפנים ולהסתכל לו בפנים, בלבן של העין כשנעמדים מולו בזירה.
להתמודד.
שתינו היינו צריכות להתמודד עם הרבה, הכלוב הנפשי שלנו היה דומה, בהרבה. אולי את מזהה את זה בי, ואני מזהה את זה בך. את הלחימה, את הצלקות, את הדם הנפשי שנשפך וזרם בכל חלקי הנשמה.
דם כזה משאיר עקבות. הצעקות של הנפש שלנו מהדהדות בתוכנו ואנחנו רוצות לצלול לתוכן. ביחד.
לצלול ולצלול ולגעת בהכול ולדעת הכול ולרקוד עם הצל של עצמנו, לשחק רולטה רוסית עם הצד האפל שבנו. עם החלק שבדכ נסתר מאיתנו, לבחון את הגבולות שלנו.
וביחד. לא לבד, הייתי לבד בתוך החושך מספיק זמן, ביחד מביא אור, ביחד אפשר להתמודד יותר טוב. ואני רוצה לעשות את התהליך הזה איתך.
איתך, כי את חזקה, וחמה, ולא מתפשרת, כי את לא תוותרי לי או עלי. איתך כי את יכולה להחזיק אותי ולהחזיר אותי ולדבר אלי גם כשאני עמוק מתחת למים. ואני שומעת. אני הולכת אחרי הקול שלך, וזה מכוון אותי למקום שבו אני יכולה שוב לנשום, אוויר.
ולנשום. הרצון, הצורך לנשום חוזר אצלי שוב ושוב.. כשאני מרגישה את ההידוק בחזה, סביב הלב, בצלעות.. כשעולה לי טריגר או כשאני קופאת.. לנשום. אוויר. לא רק נשימה שטחית רדודה אלא למלא את הריאות שלי אוויר. בקלות, אוויר. לנשום. אני רוצה לנשום. אני צריכה לנשום. לנשום.
אני סאקרית של רגש. כי אני רוצה להציף הכול, לפרק הכול, לעמוד מול הכול, ולהתגבר. להתגבר על עצמי, לנצח את עצמי, את העבר שלי, את הפחד, את המחסום.
אני רוצה לנצח את המגננה, את הקיפאון, את הריקנות הצער והיגון. להגיע לתחתית דרך כאב אחר, יותר נכון. מכוון יותר, שלי יותר. אני רוצה לכאוב איתך. יותר.
אני סאקרית של רגש כי אני רוצה להרעיד את הגוף, לדעת לצוף, לעוף. אני רוצה לחוות, את כל הקשת של הרגשות כשאני מתמודדת, גודלת, מפחדת, רועדת, נושכת, בועטת, לומדת.
אני רוצה לצלול איתך. אני רוצה לגעת בך. אני רוצה לעשות את כל זה. איתך.
