מוזה שחורה

שוב אורזת, מצמידה קרטונים לקיר עד היום של המעבר. בשנים האחרונות עברתי ממקום למקום קצת יותר מדי, מהר מדי, פזיז מדי. ותמיד לבד. 

מסתכלת על מה שנשאר איתי מכל המעברים.. סיננתי ככ הרבה. כל פעם השארתי דברים מאחור, תרמתי, זרקתי.. לקחתי איתי רק מה שבאמת חשוב לי. מסתבר שאני לא צריכה ככ הרבה.

היו לי תקופות עם פחות, הרבה פחות.. ועכשיו יש מיטה, יש אוכל, יש בית.. אני מפרקת כדי להרכיב מחדש.

ומה קדימה, מה הלאה? מודה שהבטן מתכווצת, מתרגשת חוששת.. ממה אני מפחדת? שהבית שאני אצור עם מישהו אחר ידרדר להיות הרוס ומפורק כמו הבית שממנו באתי.

אולי אני לא מכירה משהו אחר- איך אני יכולה ליצור משהו יפה אם אני מכירה רק את הנוסחה של ההרס? 

עדיין אני מעיזה לנסות. מזל שאני אוהבת קפיצות אמונה כאלה- לצעוד קדימה בלי לדעת בוודאות מה יקרה