הממ.
לפני אי אילו שנים, אני הייתי בטוחה שאני גבר סיס-סטרייט וסאב. הייתי נשואה ואישתי דאז לא היתה בקטע.
הייתי קוראת וצופה אבל מכיוון שסירבתי לגשת לנושא בכל צורה אחרת שלא היתה מעורבת בה אהבה, לא קרה שום דבר מעבר.
אישתי הרשתה לי אפילו לפנות למלכה מקצועית. סירבתי בנימוס.
אני הייתי אמורה להיות הנשלט המושלם.
לכלוא את הזין שלך בכלוב כאילו הוא לא קיים? למלא את התפקיד ׳הנשי׳? להיות זאת שנחדרת? Yes please.
לחיות בתוך עולם פנטזיה בו נשים הן שולטות וגברים הם כנועים? בו נשיות היא העליונה וגבריות נכנעת בפניה? רק תביאו לי עוד מזה!
הייתי מוכנה לעשות הכל כדי לחוות את ההתנתקות מהגבריות הנוראית הזו. הכל. חדורת רגשות שליליים כלפי הגבריות שלי וחדורת אמונה בשליטה נשית.
למען האמת, מדובר בתופעה אפילו נפוצה ומתועדת-משהו, למשל דיברה עליה נטלי ״קונטרפוינטס״.
אני רציתי באמת ובתמים להיפטר מהגבריות שלי שהפריעה לי. לא כמשחק, לא כשעשוע, לא כריגוש מיני. לא להיות קרוסית/מתלבשת. באמת להיות אישה.
בדס״מ היה המקום בו היה לשאיפה הזאת לגיטימציה מסויימת, גם אם זה בא בעיסקת חבילה שכללה כוחניות והשפלה - מחיר פעוט בשביל לחוות אותנטיות טהורה.
אבל מתישהו התובנה לגבי מה באמת קרה מאחורי הקלעים יצאה החוצה. אני בכלל לא שום דבר שחשבתי שאני.
אני אישה.
אני טרנסית.
אני לא סטרייטית בכלל
ואני גם לא נשלטת.
לא רק שאני לא חייבת את הבדס״מ כדי להיות מי שאני, אלא שבהקשר הזה זו צורת ביטוי מאוד מוגבלת. אבל הנה אני כאן. אני עדיין קינקית. אני מאמינה בשליטה נשית ולכן אני דומית. הבדס״מ הוא עדיין חלק ממני.
הדבר הנכון עבורי הוא לאחוז בחוזקה באיזה נשלט וללחוש באוזנו ברכות ״אני יודעת בדיוק מה עובר לך בראש - ואני מתכוונת לנצל את זה למקסימום, כי זה מה ששנינו רוצים שיקרה.״ ולראות כיצד הוא מניד את ראשו בתערובת של חשש קל אבל גם כניעה שבאה מתוך בטחון בי כגבירה, כל גופו רועד מההתרגשות.
