לפני 3 שנים. 30 באפריל 2021 בשעה 20:44
אני שוב כועסת. רותחת מזעם. לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שאני משלמת מחיר על אפסותם של גברים לא יוצלחים שלא ברור איך הם הגיעו למעמדם. וזה יקרה שוב ושוב ושוב. זה קרה עוד לפני שיצאתי מהארון ועכשיו זה רק ימשיך ביתר שאת.
אבל זה פחות שייך לפה, לכאורה. מה שכן שייך לפה, הוא השליטה העצמית.
כי זה מאוד מאוד מפתה פשוט לתעל את כל הזעם שלך כלפי סאב שמוכן לקבל אותו. שם הרי הסאב, הושיטי השוט והצליפי בו. בחמת זעם, בטירוף, הוא יקבל הכל.
לא. לא ככה.
זה לא בטוח, זה לא שפוי ולא ברור אם זהו ממש טיב ההסכם.
גם כאב צריך לדעת להעניק. את השחרור שלי אמצא במקום אחר.
