הכל פה זה שכפולים, הכל מעגלים, הכל חזרתי לי.
זה כל הזמן אותו הסיפור רק מתחלף הרקע.
ההצגה היא אותה ההצגה.
החברה הכי טובה שלי היום היא בדיוק אותו דבר כמו החברה הכי טובה שלי מכיתה ו׳2, הן לא באמת אותו הבנאדם, אבל הן משרתות את אותו התפקיד בחיי, הן משחקות את אותו תפקיד בסרט שלי. הן משחקות את החברה הרגישה, המכילה, העוטפת. זאת שאני תמיד אוכל לשתף, ולא בהכרח תבין אותי כי היא שונה ממני בתכלית. אבל היא תמיד תיתן לי פרספקטיבה, ולפעמים גם תהיה רעילה בשבילי.
התקופה הזאת שאני עוזבת מקום, עוזבת מקום שמהווה בשבילי בית, הוא ביטחון עצמי, הוא חוזק פנימי. הוא טוב לי, ומצחיק לי ונעים לי. אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי בחזרה.
היא בדיוק אותה תקופה שבה עזבתי את הבית היפה והקסום שלי לפני ארבע שנים בדיוק.
התקופה הזאת עכשיו , מרגישה שמשהו בתוכי מת…
שהתעורר בי פחד. פחד עמוק וחודרני.
זאת בדיוק אותה התחושה שהרגשתי כשהחבר שלי מת לפני שלוש שנים.
אני אבודה בחלל, כמו שכבר הייתי, ועוד אהיה. ואני מכירה ויודעת את התחושה הזאת. אני מכירה ויודעת אותי. ואני ממשיכה להכיר ולדעת ולגלות.