פעם מזמן פגשתי מישהו, הוא הציג את עצמו כ״לא ונילי״.
ישבנו אצלי בבית, שתינו קצת ערק ודיברנו.
והייתה בינינו כימיה מחשמלת, מהשנייה הראשונה. חיבור כזה שלא פוגשים כל יום. משהו מרגש, משהו אקסטרימי. היו כל מיני דברים שהוא אמר, שגרמו לי לחשוב.
עכשיו באופן כללי בסיטואציה הזו מאוד השתדלתי שלא לשפוט, כי אני יודעת שאני נבהלת די בקלות (אולי בקלות מדיי), אבל ככל שהוא המשיך לדבר לפרקים נהיה לי כבד בבטן.
הוא סיפר לי על מישהי שהגישה עליו תלונה פעם, שהוא הטריד אותה. ושהיא שיקרה, ומדברת שטויות. קשה לי לבלוע את זה ואני אומרת, למה סיפרת לי את זה? אני קצת מעורפלת ושיכורה, ולא בא לי שתיהרס לי הפנטזיה הכיפית.
אני מנסה להמשיך ,
בו זמנית הוא מקסים, הוא שומע אותי ומקשיב לי, מבין אותי ורואה את הדברים כמוני, הוא יפה ברמה ששורפות העיניים כשהוא מדבר אי אפשר שלא להתהפנט מהמבט שלו.
הוא חזר ואמר כל הערב שהוא נרקיסיסט. שזה מה שהפסיכיאטרים אמרו לו, ואני הסתכלתי עליו- ״למה אתה קורא לעצמך ככה?״ הוא מסתכל עליי ואומר לי נכון, את צודקת, ומשחרר.
הוא עליי, מזיין אותי.
חונק אותי ואני אוהבת את זה, אבל לרגע הוא לוחץ לי על העצם, אני אומרת לו שזה ממש נעים שהוא חונק אותי אבל ככה זה כואב, והוא בתגובה אמר
״אל תגידי לי איך להכאיב לך״.
אני ממש לא מעוניינת שיהרס לי הערב, אני ממשיכה לזרום עם מה שקורה ומשתדלת לא להקשיב לו יותר מדיי, אני אפילו אמרתי לו שאני מרגישה ממש בטוחה ליידו.
אני נפתחת בפניו, הוא דוחף לי אצבעות , ואני עוצרת אותו פתאום.
הוא אומר לי, את יודעת שאת עוצרת בדיוק לפני שאת עןד שנייה משפריצה נכון? למה? תשחררי, תרשי לעצמך.
אני אומרת לו שבחיים לא השפרצתי ליד גבר.
הוא אומר לי תנסי לשחרר, הוא דוחף לי אצבעות ואני ממש נכנעת לחדירה שלו ואני מתפוצצת לו על היד.
אני מסתכלת עליו מאוהבת, מחייכת, שלמה.
אני לפרקים כאובה , הוא ממש אגרסיבי ואני מבקשת עצירה אז הוא מתרחק, ואז חוזרים ושוב אני מניחה את הגבולות שלי איפה שחשוב לי.
והיה רגע שהוא התעצבן עליי.
הוא נפגע שאמרתי לו להפסיק, הוא אמר שזה ממש מבאס אותו.
ואמרתי לו בעצמי שדי קשה לי להגיד תעצור, וזה לא עוזר.
והוא אמר שמותר לו להתבאס.
יש בינינו הבזקים של אנרגיה , הכל מאוד חזק, אני יושבת על הברכיים והוא מלטף אותי ומסתכל עליי, ואנחנו נעים כאילו כמעט רוקדים לפי המוזיקה, שעות ארוכות, מדברים, מזדיינים, בוכים.
הוא הולך מהבית שלי ,
ואני נשארת עם עצמי.
אני קצת מפחדת,
אני לא באמת מבינה עדיין.
אני זוכרת את המקלחת אחרי שהוא הלך
הרגשתי כאובה
כאילו פוצצו אותי מכות.
פעם ראשונה בחיים שהרגשתי ככה
ולא בדיוק הבנתי אז מה אני מרגישה
ולא הבנתי למה.
בהמשך אמר לי שהוא מצפה שאמחק את כל האפליקציות של ההכרויות.
אחר כך הוא אמר לי לא ללכת לערב עם חברים לעבודה, כי הוא רואה עליי שלא בא לי, שעדיף לי לבוא אליו.
הוא כל הזמן הסביר לי, מה נכון לי, ומה לא נכון לי.
הוא היה אומר לי, את יודעת את האמת. את יודעת שאני צודק. פשוט קשה לך לשמוע את זה.
אני דיברתי על א, הוא מדבר על ב
אבל הוא תמיד צודק והוא תמיד מעביר את השיחה לאן שהוא רוצה. אני הרגשתי שאני במלחמה , מגינה על המוח שלי מפניו לא נותנת להשפעה החזקה שלו להיכנס אליי.
באיזשהו שלב אני הצפתי בפניו את הפחדים שלי.
אמרתי לו שאני חוששת מהאגו שלו. שאני חוששת ממנו.
הוא לא הכחיש את הפחד שלי ולא ניסה להרגיע אותי .
הוא אמר , שהוא באמת לא צפוי, וזה הוא.
הוא שאל אם אני מבינה למה נכנסתי. ביני ובינך את לא תהיי חופשיה. את תהיי הכלבה שלי.
וכל זה בחסות הבדסמ.
הוא הכאיב לי בכל הגוף, ובכל הנשמה, וטישטש לי את ההיגיון, הוא הלך ואני נשארתי עם עצמי. עדיין אני לא מבינה שכאב לי, עדיין אני לא מבינה שהוא הכאיב לי.
זה בא קצת אחרי.
