אני מרגישה מיום ליום יותר לא קשורה לכאן…
אני בחוסר הזדהות מוחלט עם כל הדבר הזה שנקרא בדסמ, עם כל מה שכתוב לי כאן בפרופיל, ובמיוחד התמונה שלי.
אמרו לי הרבה פעמים שהבדסמ היה רק שלב בחיי שיעבור ותמיד זה היה נראה לי הזוי
איך חלק כל כך גדול מהחיים שלי פשוט יעבור?
יחלוף?
היו לי כאן תקופות שההגדרה הבדסמית שלי ממש הגדירה אותי בחיים עצמם והרגשתי שזו הזהות שלי
למדתי על עצמי בלי סוף.
חוויתי חוויות שבחיים בחיים לא הייתי משנה.
עברתי הרבה מאוד דברים מטורפים.
גם כאלה שעשו לי נעים וגם כאלה שממש לא.
ובעיקר הרגשתי את הדם זורם לי בורידים בקצב גבוה.
כמו שאני אוהבת.
אבל זה מרגיש כמו סוג של סוף כזה, כי אין בי שום דבר לתת , ואין לי שום רצון לקבל.
ואני מרגישה כבר לא שייכת.
ואפילו סלידה, ודחייה, מכל מה שקשור לבדסמ.
אבל בשביל בנאדם חובב אקסטרים כמוני זה מוזר
להגיד שדי.
ולפעמים זה לוקח לי זמן.
בשביל בנאדם פסיבי כמוני
זה לוקח זמן
לראות שזה מספיק לי.
אני גאה במה שנהיה ממני מאוד, אני רגילה לזה שאני משתנה כל הזמן אבל הפעם זה תפס אותי לא מוכנה.
וזו תקופה שבה כל העבודה הקשה שלי של שנים ארוכות פתאום מראה את הפירות שלה.
כל השנים שבהן נלחמתי בשדים של עצמי
שבכיתי והיה לי קשה
שהייתי לבד
ורציתי למות
ושנאתי הכל
שהלכתי בדרך שלי אפילו שכל מי שקרוב אליי אמר לי שאני עושה טעויות
שאף אחד לא האמין בי
שאף אחד לא היה ליידי
ואף אחד לא הצליח לעזור לי.
והייתי צריכה להמשיך להיות חזקה אפילו שהכל הלך והידרדר
ולסמוך על עצמי. אפילו בלי לראות את זה משתלם.
לסמוך על עצמי גם כשרק רע, ואין טוב.
להבין שיש לי אותי.
והיום אני זוכה לחוות סוג של שקט, נחת, ואושר, שמעולם לא חוויתי.
אני זוכה בפעם הראשונה לראות את הדרך שעשיתי מוכיחה את עצמה.
ואיך שהיא לקחה אותי למקום המדהים הזה
אני זורחת במקום שאני נמצאת בו.
אני מקבלת סביבי שיקופים מאנשים, מחפצים ומאירועים שקורים לי בחיים שאני מדהימה.
שאני בדרך הנכונה.
שהאנרגיה שלי נעימה ומדבקת .
אני רואה אנשים מתמוגגים מהחיוך שלי.
אני רואה איך אנשים מסתכלים על האושר שלי , ומעריכים אותו.
אני מאושרת בלי סיבה. אני פשוט קמה בבוקר וממש טוב לי. וזה מאוד נוכח .
אני ממש מקבלת את זה.
ועדיין , כאן זה מרגיש כמו המקום הנכון לכתוב בו.
אז תודה, שזה עדיין המרחב שלי להתבטא.
ו…ביי.
היה כיף.
תודה לכולם.
