העירום של הנפש

מחכה שזה יגמר כבר וזהו..

לימים אחרים, לימים שהיו טובים יותר.

לעניין שהיה פעם, לריגוש, לכיף שהיה אז.

הורס כל דבר טוב שיש לי.. 

אני לא אני עוד..

עשיתי הרבה חיים בטעויות שלי...;)

הזמן לא עוזר והכאב לא מרפה

כל כך מסובך?

כל כך קשה?

יש לי שתי רכבות שדוהרות בתוך עיני,

וחושך,

הראש סתום,

יש לי ציפור משוגעת ששרה בתוך ראשי.

מה יש לי, מה אין לי.

ובסך הכל, סך הכל, מי אני? מה אני? מי אני? מה אני? מה, מה, מה?

מצד אחד - רואה מה שקורה כאן, מת לעזוב פה, לשכוח מהכל, לפתוח דף חדש, להדחיק ולהשתיק את הצד האפל הזה באישיות שלי.

מהצד השני - המקום הזה הפך להיות חלק ממני, מהמהות שלי. פה הכרתי את עצמי לעומק, פה חוויתי והתעצבתי, נכוותי והתחשלתי, פה גם הכרתי את החצי השני שלי.

מה אני עושה?