העירום של הנפש

25 פחות

לא ברורה, לא ידועה.

כזו שלא תיתן מנוח.

בלי יכולת לשבת בשקט ולו לרגע קט.

היא תגיע ללא הכנה מוקדמת. 

נקמה מתוקה על שנים של זלזול, שקרים, בלבולי מוח, זיוני שכל.

נקמה מגישים קר!

סודך שמור ונצור עמוק בליבי הדואב.

מה הסיפור.

מה העניין.

למה? פשוט למה?

שונא את חוסר הידיעה. ההבנה.

שאלה פשוטה עם אמת אחת.

ואני אפילו אקבל כל תשובה בהבנה.

הרבה השתנה כאן.

זהו זמן שיגעון,

מהומה עד אין קץ.

ובכל רגע חדש,

פורענות לא עלינו.

הכל חי ברשת, הכל מתפוצץ.

מאז שעזבת החושך גובר כאן.

אותו שיר כאב הולך וחוזר.

מאז שעזבת הכל השתנה כאן.

זה עולם פסיכיאטרי, קצת קשה לעכל.

לברוח.

מכולם, משגרת החיים, מהעבודה, מכל המשפחה.

לנתק את הטלפון.

לא רחוק מידי.

לאיזה צימר מבודד על גבעה מרוחקת, צופה לחרמון או לבקעת הלבנון.

להתמכר לשקט, לאויר. ללבד.

לשבת על כורסא ולצפות בשקיעה ובזריחה.

לתת דרור (או מנוח - תלוי איך מסתכלים על זה) לחרדה שלי.

לברוח.

נוב' 84?!

של ערב שישי מחורבן:

מחכה כבר לסוף.

על שאז, לפני הרבה שנים, לא פוצצתי הכל. לא הוצאתי הכל החוצה.

מעניין מה היה קורה היום.

מכל מה שעושה לי רע.

אם רק היתה לי האופציה לקחת את זה צעד אחד קדימה, להתבודד לי, כמעט לבד באיזה מקום רחוק. לעד. לנצח.

להביא את החרדה שלי לשקט ולמרגוע.. עד לאותו רגע מיוחל שכיום יותר מתמיד אני כל כך מחכה לו.

וחוץ מזה, הגעגועים לא פוסקים.

המצב של כולם הופך לפסיכי מרגע לרגע. אומרים שהזמן מרפא אבל הבור שנפער כל כך עמוק.

2017 עדיין בעיצומה ולעד תיזכר עבורי כשנה ארורה.