לפני 7 שנים. 6 בספטמבר 2017 בשעה 8:54
מכל מה שעושה לי רע.
אם רק היתה לי האופציה לקחת את זה צעד אחד קדימה, להתבודד לי, כמעט לבד באיזה מקום רחוק. לעד. לנצח.
להביא את החרדה שלי לשקט ולמרגוע.. עד לאותו רגע מיוחל שכיום יותר מתמיד אני כל כך מחכה לו.
וחוץ מזה, הגעגועים לא פוסקים.
המצב של כולם הופך לפסיכי מרגע לרגע. אומרים שהזמן מרפא אבל הבור שנפער כל כך עמוק.
2017 עדיין בעיצומה ולעד תיזכר עבורי כשנה ארורה.