|
|
|
היא כאן והיא רוצה להישאר.
נועצת בי ציפורניים חדות, חודרות עמוק, פוצעות את העור, מרגישות את הבשר, מסרבות להינתק.
כל הסבר מיותר, שיח חרש, הבלים שיספגו בקירות.
ימי היו פשוטים יותר בלעדיה, ריחוף על ענני חדווה פיוטית, מרימה מבטה אל שמש נצחית, מלבלבת עם כל טיפת מטר.
והיא מסרבת להרפות, מאלצת אותי לגשש את דרכי בדרך מעוקלת, להוביל בשבילים ללא מוצא.
נסתבך במבוך, נתפתל אחת סביב השנייה, נעשה לאחת בלת ברירה.
היא יושבת על הקורסא המרופטת, זו שעברה יותר מדי בתים וראתה יותר מדי נופים לגילה, היא נושפת, יוצרת קסמיה צלילים מכשפים השולחים את המאזין לעולמות נשגבים.
הזבובים כמו רוקדים למנגינה, מכושפים אף הם, מובלים אחר כח שדעתם אינה תופסת.
קמטים של סיפורי דרך על פניה, כל אחד מקופל ונשמר, לפני שנשכח עם העשן איתו היא מבלה בין שיר כזה לאחר.
השפתיים אינן נחות לרגע, עומלות על יצירת הדמיון המתגבש לאיטו בחדר.
אני עוקבת אחרי הפרטים הקטנים, מבט שמאלה להיזכר בתו הבא, ימינה כאשר היא תוהה להחליפו, עין אחת רועדת לעייפה ולפתע הוא מגיע, רגע.
פעוט וטהור, מרווח נשימה.
בליל לבנה כחולה, מסדרונות של ערפיח מהדהדים, מטשטשים חתחתים של דמויות המתעקשות על אנונימיותן. נמנעות מקשר עין, לוחשות תאוות וחטאים לסוגיהם, רובם אינם מגשימים מחשש שהדמיון, כפי שנוהג הוא לעשות, תמיד עולה על המציאות.
בין אלו ואילו, נפיחתו הרעילה של המפעל הישן עולה ומתפשטת ככיפת הגנה פיקטיבית מעל ההמון הבזוי, מטפטפת מארסנה אל הרפש שכבר זורם תחת נעליהם.
נעל אחת אחר השנייה, מתיזות מאותו הרפש דמעות אפרוריות בדרכן אל פתח שנודע כמוכר אשליות, התאספו בכאוס מאורגן, ישמיעו קולות מחוספסים מעשן ולאחר שיקבלו את אשר חפץ ליבם, ימהרו אל הסמטאות וימשיכו להתיז.
בין סימטה כזו לאחרת, דמות קטנה יושבת, מאפשרת לדמעות לפגוע ולחלחל, ככה היא חלק, משתלבת בהרמוניה אשר הייתה לוודאי צורמת למרבית האוזניים.
אך כאן הכל מתקבל על הדעת. היא לא הכרחית, אם לא תופיע יחליפו אותה בקלילות בכלי שונה והמנגינה ככל הנראה תישאר כפי שהייתה.
מיותר למחות את הדמעות, תמצא כמה בדלים ממבקשי החרטות ולאחר שהלכו, תצפה בהם בשמץ של סקרנות ומעט רחמים. הבדלים, אוצר מוגן, דומם, שיושיע מהטינופת הסובבת. תחזיק חזק צמוד בטנה, תסמוך על האדישות של הקהל ותתחיל להבעיר, לנקד, לפתוח צוהר לנשמה, לנשימה וכך תעבור את הלילה, עד שהלבנה תחזור לצבעה הנכון.
