בוקה ומבולקה

הגעתי הנה רק בשבילך 

שתעני על סוד וחידה

שתחזי בזריחתה של שמש ורודה 

תקלף את תכריכייך החונקים

תצלחי מבין מעמקים

תצבע את העור המרקיב 

תגלה כל מרכיב 

תנקה את העדשה

תאייר נפש חדשה 

מסתכלות, אף אל אף

נושמות, שמות כף בכף 

הגעתי הנה במיוחד בשבילך

חורקת שיניים 

סופרת דקות 

מספרת סיפורים 

חולמת בעיניים פקוחות 

משרטטת במכחול 

מכה בתוך גדול 

מחזיקה אצבעות 

לתשובה כזו או אחרת 

איני יודעת או מנחשת

ייתכן שגם לא אגלה 

לשתיהן הכח להרוס 

לשתיהן הכח למלא את קיומי בתכלית 

עכשיו רק לא להיות פחדנית  

ברגעים שאני לבד 

ברגעים שאני מוקפת בהמון אבל צוללת לתוך מעוררת הארנב שבתוכי 

בימים שאני לא שומעת את קולי שלי

בדירות מוצפות קול צחוק ולשלשת מסופרת 

בשדות ירוקים מצהיבים לאיטם, מבקשים מהגשם להישאר רק לעוד כמה רגעים 

מול גלים מתנפצים, מנצנצים, שיער מתנופף ברוח וחיבוק מנחם 

אני שומעת אותן 

נוקשות מבפנים, גורמות לי לנוע, מקפיאות במקום ללא יכולת תזוזה, מגיעות מבחוץ דרך חלונות או מהשממה, גורמות לי לחפש, להביט לכל כיוון, להסתובב, ללכת לאיבוד ולמצוא דממה. 

נקישות, הן היו, נשמעו, אני בטוחה. 

קוראות לי לשוב, להיות, להתקיים, להתמצק.

נקישות, הן היו, אולי הן לא, יש שהזיתי, בראתי בכח הרצון והמחשבה, השמעתי לעצמי הקלטה נושנה בדויה.

נקישות, גם בחלומות, כמה הצליל יכול היה להיות נפלא, דיסוננס בין רכות האצבעות לחדות התפיחה.

נקישות, אולי עוד אהיה ברת מזל לשמוע, אולי אף לראות.

כולם כבר אמרו לי 

כולם כבר דאגו לי 

תתרחקי רחוק מזה 

כולם כבר אמרו לי 

כולם כבר דאגו לי 

לא יפה לך בקצה 

הם לא יודעים שמשם הנוף הכי יפה 

כשאני ודאוד יושבים לקפה וסיגריה העולם הרבה יותר יפה.

הבית של האיש שמוסיקה היא חייו, דל בפאר כשם שהוא עשיר בנפש המיוחדת אותה הוא מאכלס. 

לב שאם היה נמדד בגודלו הפיזי של משאבת הדם ההיא, היה לוודאי גדול מדי לגופו, בולט מבין כלוב הצלעות.

המוסיקה בוקעת, עוטפת את החלל, משנה בקסמיה תחושות שליליות ומשאירה אותן מחוץ למקום אותו היא מקדשת בנוכחותה.

אומנים מכל העולם חולקים איתנו סיגריה אחת אחרי השנייה, מעלים חיוך ומשתלבים עם הצחוק שמתגלגל כאילו היה עוד חבר בלהקה. 

אנחנו במסע ערטילאי, חושפים אחד בפני השנייה, צועדים לרגע יחד.

57 הקרנות למסעו, כמעט כגילו, כאבים שמובסים לצלילים ומילים מומצאות בהומור פשוט 

מגדולי האומנים באים לשמוע סיפורים בשקיקה, מחכים למוצר פיו, לחיוך היופנה כלפיהם שידבקו בזוהרו. 

עכשיו מופנה לעברי, כאוב ולמוד קרבות, מעניק לי מתנה, מעניק לי את האפשרות לגרום לחיוך הזה להישאר לעוד כמה רגעים, עד לשיר הבא.

אני מנסה, אוספת נצחונות קטנים לאורך הדרך, מוקירה את מרווחי הנשימה , מאפשרת להם לזלוג אל שרירי פנים ולב, לפרוח, להוליד ניצנים של גאווה ואושר חמקמק. אני נופלת, חזרה אל דפוסים ישנים שברחו מכלאם וחוגגים את החופש בהילולות ופרעות. מדירים שלווה מנפש ומזמנים מחשבות הרסניות.

אני רוצה לחבק אותם, הרגעים היפים והמרסקים, אלה ששולחים לתהומות ואלה שמעלים בסולמות לענני חדווה, להצליח לאמץ ולעטוף. להיפרד כשצריך, בהסכמה הדדית. 

לצפות איך כל רגע, מהמינורי לדרמטי, נאספים כולם לשביל שבו אוכל ללכת בבטחה, רגליים יחפות על קרקע יבשה ולא להביט שוב לאחור.

בין מילים גבוהות לדמעות חונקות, 

ניסיתי לנשום, אך הצד הזה,  צל אכזר ועקשן, 

זורע הרס, מרחיק ומזמן התקרבות כאוטית, מתעקש להיות לי לבין לוויה, חורץ את גורלותינו יחד. 

כופה צינורית עירוי, ניזון מכל מחשבה טובה, מחזיר בוץ וזוהמה, מקלף את הילת הזוהר עליה ניסיתי לשמור מכל משמר. 

ניסיתי לנתקו, באמת, גייסתי כל חיילי וגרם של כח, אך לשווא, על כך מגיע כל כאב שיבוא עכשיו.

אני כותבת להן, 

רגע לפני שאני נעלמת אני כותבת, 

כדי שתישאר אות או סימן שאי פעם התקיימתי 

שלא הייתי יציר דמיונו של ראש חולה המתבוסס בשגעונו 

רגע לפני, אני כותבת להן, רוחות הרפאים שלי. 

מקלידה את נפשי, חורצת בעיפרון את תהליכי המחשבה שהביאו אותי עד לנקודה..... שבסוף המשפט האחרון. 

רגע לפני, בעל צליל גרגרי החול הנמלטים מאצבעות שמבקשות לאחוז בו וריח חמקמק של פיח.

רגע לפני, אני רוצה עוד רגע, שוכחת צניעות מה היא, שוכחת שגם ככה קיבלתי יותר ממה שהגון לבקש. הצורך חזק ממני, המילים בוראות את עצמן על הדף, בקושי מבקשות את רשותי.

רגע לפני, אני תוהה איך אפשרי לכאוב כאב כה רב כשאת נעלמת. עד הסוף אנושית למרות הבוז שהקאתי לעובדה לא פעם. 

רגע לפני, אני כותבת, לרוחות הרפאים שלי, אלה שיודעת ורואות את שעיני לא יוכלו, רגע לפני שאהיה רוח בעצמי.

כרעתי ברך, הצמדתי את אוזני לחור המנעול, חיכיתי לקול השריקה. דממה.

ידייה הקטנות אוחזות את ידיי העוד יותר קטנות בעוד היא מדדה לאיטה חזרה אל חדר השינה. היא התחילה להצטרד אתמול, אחרת וודאי הייתה מייללת כמו בכל פעם שכפות רגלייה היחפות פוגשות ברצפה הקרה אחרי המקלחת "הכל מתכווץ לי" הייתה בוכה, אבל הפעם אנחנו צועדות למנגינת נשימותיה הכבדות. ככל שאנחנו מתקרבות אל המיטה היא מעבירה את משקלה עלי וכשאנחנו מגיעות נשימותיי הכבדות מתלפפות סביב שלה בהרמוניה מזוויעה. אני עוזרת לה להישכב וממהרת לכסות אותה, אני מסתכלת סביב מנסה למצוא את המגבת לרגליים שלה ובסוף רואה אותה עוטפת את כתף ארון הבגדים. האוייבת הכתומה החדשה שלי ואני אורכות קרב מבטים, אני מכופפת את ברכיי, קופצת ומנצחת בסיבוב הראשון. אני מנגבת את הגורם המרכזי כרגע לסבל שלה וגורבת לה גרביים, היא מייד מתקפלת על צידה ולוחשת שיר ישן בשפת אמה 

"זהו שיר על שני חתלתולים" 

סיפרה לי לפני שלושה ימים. זה היה ביום טוב, היא שרה אותו כשהייתה במטבח, מועכת בננות,' אופה עוגה וממשיכה לספר

"סבתא שלי הייתה שרה לי כשהייתי קטנה והיא הייתה מערסלת אותי". בזמן שהעוגה נאפתה ישבנו על המרפסת, הנחתי את ראשי על שדייה וידייה הקטנות עטפו את ידיי העוד יותר קטנות והיא שרה שוב באוזניי.

אני מרשה לעצמי להשאיר אותה עם השיר,  27 צעדים לוקחים אותי לאורך המסדרון ועוד 18 דרך הסלון -אם אין שום מכשולים בדרך- יוצאת מכלא המבטחים שלנו. כפות רגליי מטביעות את החצץ עמוק יותר אל האדמה מתחתיו. עם כל צעד אני מנערת מעלי את הסורגים והמונוטוניות שמערבבים את הימים לאחד,  ונכנסת בשקט אל העולם ששייך לכוכבים. מלטפת בכף ידי השמאלית את החיטה  עד למחסן הגדול ואז החיטה בידי הימנית, עד שביקורי תם ואני חוזרת לפתח חדרה. גופה רפוי עכשיו ועיניה עצומות. בימים טובים הייתי הולכת לישון בחדר הקטן אבל היום אני גוררת מזרן  עד שאני במרחק שאוכל לשמוע אותה עם תתעורר ובראשי מתנגן שיר החתולים עד שאני נרדמת.