בוקה ומבולקה

היה עדיף לעשות, ואני מנסה, אבל אני לא מאפשרת לעצמי. 

למה כל כך קל לסלוח לרוע, לתת לו פשוט להיות, להבין מניעים וסיבות, לשחרר כחלק מעבר ולחיות איתו בהשלמה, וכל כך כל כך קשה לוותר על הטוב, לתת לו לעוף כציפור חופשייה, להבין שמעולם לא נועד להיות מנת חלקך, שהרצונות, החלומות, פאנטסיות, עתיד, משאלות לב פשוטות לא תשיגי לעולם ולחיות עם זה בשלווה? 

לקבל את תפקידך בעולם, מקומך הנכתב לפני עידן ועידנים, שאין דבר שיש לעשות בנידון, שהמלחמות להשיג רק יפילו, יתישו, יגררו לתהומות, יכלאו אותך תחת השמיכות, בלי דמעות, ללא מכאוב, שיתוק בגחלים לוהטות.

צורך.... היה עדיף שלא היה, שיתפוגג, שמעולם לא היית מבינה שאת בכלל צריכה, שהיית ממשיכה לחיות בידיעה שהלבד הוא משפחה ולא לבקש לעצמך יותר, צניעות היא חשובה.

הכל מתחיל בנשיפה, איתה יוצאות מחשבות ותכנונים.

אוחזים ידיים, גב זקוף, האנרגיה מובלת אל המרכז, המרווח הדק שבין הגופים,המוסיקה מתחילה.

ניחוש וגישוש אחרי כוונת המוביל מיותרות, פוגעות בהרמוניה שמנסה להיווצר, רק להרגיש, גוף מזיז גוף על פני הרחבה, לעין בלתי מלוטשת של הצופה מן הצד לא יחשפו הניאואנסים הדקים המבדילים מובל למובלת, יראה כאילו זזים יחד. 

הם יודעים, החלפה קלה במשקל, לחץ קל המרמז צעד קדימה או אחורה, קלילות מפתיעה. 

נוכחות חזקה, מקרינה ביטחון בכל צעד מצד אחד ומאידך התמסרות עיוורת, השילוב יוביל לשלמות, הזמן והאימון יובילו לצעדים נוספים המחכים להתגלות.

טנגו הוא שיעור בהתמסרות.

יש מולי דלת צהובה. הדלת הצהובה. זה מרגיש כאילו כל פיסות קיומי הובילו אותי לרגע הזה. חושך ואור מתערבבים להם בזמן שהחיים והמוות משחקים בתורות וחשש ישן עולה בי שאולי זו טעות, שאולי אני יותר מפסידה ממרוויחה.

בראשיתי כבר נבראתי עם הידע. ידעתי מהרגע הראשון שאני הולכת להיוולד כנקבה אנושית, להורים ממעמד סוציואקונומי בינוני, היא עובדת ביחצני ציבור והוא פסיכולוג. הקליק ביניהם היה סרטים צרפתיים והם עוד לא ידעו שאני כבר בדרך.

נבראתי בתוך סוג של פקעת, ניתן לומר, תחת האדמה. אחיי ואחיותי התקבצו סביבי ואולי אני נבראתי לתוכם, כמו חמניה הפוכה, חולקים ענן מחשבתי. כולנו רואים הכל, מי שיהיו עורכי דין ושינניות רוחניים נקמנים ושבורי לב.

כולנו הולכים להיוולד חסרי אונים. איננו אחראיים לעצמנו, תלויים במי שיהיו במקרה הטוב המשפחה שלנו. כבר אז חששתי. הייתי אני. תודעה חופשית, נקייה שעוד לא חוותה ולא הושפעה והתגלגלה למשהו אחר, נוצרתי נקודת אור נקייה ופשוטה. גרעין חמנייה. לא ידעתי איך להיות מישהי שאני לא. לא חשתי כאב ולא ידעתי איך מרגישים כעס. אני עדיין לא יודעת.

הדלת הצהובה עומדת מולי ועלייה סימן שאלה דמיוני גדול ואני נזכרת ברגע שהיא גילתה לו שהם בהריון. הוא פורץ בצחוק גדול ומחבק אותה מנשק אותה עמוק וכשהם מתנתקים והוא מביט בה נוצר לו קמט במצח

-מה קרה? ומה אם זה לא הזמן? מה אם אני לא יהיה טובה בזה? זאת אומרת איך מתחילים בכלל? ואני נוסעת המון. אני לא רוצה להפסיק לעבוד, אני אוהבת את העבודה שלי וזה גם הוא מנשק אותה שוב
ואני מבינה שאולי אני לא היחידה שחוששת. אולי כן יש לנו בדומה אולי כן אני עדיין ארגיש אני.

נקודה כסופה מתחילה בליבתי ואני כבר מרגישה קשר אליהם, אל שני הזרים האלה שעוד לא פגשתי. כאילו חבלים בלתי נראים מחברים ביננו.

-מותר לפחד ולדאוג זה אנושי חוץ מזה הפחד הוא חלק מההתרגשות תני לו לזרום בך לרגע אבל לא להציף אותך אנחנו נהיה בסדר גמור, שלושתנו. היא מחייכת אליו וככל שהם מדברים וככל שהמידע זורם אני מבינה קצת יותר את המין הזה שאני הולכת להיות חלק ממנו.

אני רואה הוכחות למה שהוא אומר אנשים בספורט אקסטרים צועקים בהתרגשות מוצפים אנדרנלין ,לוקחים סמים נרקוטיים שממריצים את הדופק ומתגברים על מכשולים שבדרך. אופורייה. כמעט קשה להאמין שפחד או חשש היו חלק ממה שהביא את אותם אנשים לרגע הזה.

ומה אם אני כן רוצה. רוצה להתגבר להגיע לתפר בין המסוכן והמטורף רוצה לחוות את הריגושים יחד עם הנפילות ובעיקר רוצה להריח- אותו חוש שאינו קיים כאן ואולי הוא קיים ופשוט אין למה שסובב אותנו ריח - עשן של מדורה ושום על המחבת ופריחה של רקפות.

לאחר מכן ראיתי אותם הולכים לסדרה של בדיקות, קניות ודאגות. ביום שהם סיפרו להורים שלו אב רצח את בנו בן השלוש ביום שהם קנו מיטה בשבילי החל השלג במדינה בשם קנדה לרדת וביום שבחרו לי שם אישה צעירה הייתה מעורבת בתאונת דרכים וככה אדם איבד את הגוף שלו

אדם יועד להיות תינוק בהפתעה להורים שהתחילו לצאת במדד של בני אדם שלושה חודשים לפני בריאתו. היא עם או. סי די חמור והוא עם חלום להיות שף והנה הם עומדים לגדל ילד ביחד, כלומר זה מה שהם חשבו. הרגע בו אדם איבד את הדלת הצהובה שלו היה מטלטל, הכל התערבב בכולנו בבת אחת ואני תהיתי אם ככה אנשים חשים בחילה.

מיד עלתה בי התמונה של הדלת שלי מתרחקת יותר ויותר כבר לא בהשג יד הרגשתי כאילו נכבה אור בחלק ממני. קודם חששתי מפניה ועכשיו עולה הדאגה שמה לא תיהיה לי האפשרות בכלל ואני כבר לא יודעת מה אני רוצה.

האישה הצעירה שרדה את התאונה והיא מתייפחת בזרועותיו של מי שהוא כבר לא אבא של אדם. מעולם לא היה. ואדם חופשי להיכלא בלעולם לא לתמיד הזה.

הכאב שלה מרתיע אותי אך הזרועות העוטפות אותה קוראות לי לנסות לתת קפיצת אמון אל תוך המגע, חזק, חום גוף לחום גוף, אל טיפות גשם על הפנים, גרגרי חול על העור שעוטף את האצבעות וליקוק של כלב בלשון רטובה.

מספרים שאת הכל יש מאחורי הדלת הצהובה .מספרים שנשארת, רק שכל הידע נעלם, מספרים שיש משקל, נקודת כובד שמושכת את הגוף החדש שלך למטה כל הזמן מספרים מספרים מספרים... מספרים שאת לבד רק את והמחשבות שלך.

זה נשמע לי לא רע בכלל אחרי כל הסיפורים, השקט. שירחף מסביבי ויוציא אותי מהצפיפות הזו שיתן לי מרחב שהוא רק שלי שאוכל להימתח ולטשטש את הגבולות שלי עד שלא אדע איפה אני מסתיימת.

השם שלי הולך להיות אסטר. הוא יהודי ושם סבתו אסתר אבל לשניהם זה היה נשמע קצת מיושן אני משחקת עם האותיות, הופכת אותן. מעניין איך יהיה לגלגל אותן על הלשון. אני חושבת שמצא חן בעיני. בינתיים. אני חושבת שאני כנראה אצטרך להתרגל לזה שעושים ומחליטים בשבילי. אני חושבת שאם היה לי מצח הוא היה מקומט עכשיו.

וגם אני יום אחד יכול להיות אהיה אמא וגם אני אבחר שמות. זה מוזר, איך שאני קופצת קדימה כל כך מהר, ורגע, לאט לאט.

יש מולי דלת צהובה ואני צריכה לקבל החלטה. לא מזמן הייתה שעת לילה למעלה ולה התחלו צירים
פאניקה.
נשימות.
עיניים לעיניים
תיק ונסיעה לבית החולים את כל זה ראיתי ולפתע האור בתוכי גדל והרגשתי גלי חום וקור . אני חושבת שהתנתקתי מהחמניה אני כבר לא יודעת וזה מבהיל. לא לדעת. ועכשיו הדלת הצהובה.
אני חושבת איזו בת אדם אני רוצה להיות אני חושבת שאני רוצה הזדמנות לעשות יותר להיות יותר. לא להיות לא חיה ולא מתה , קיימת אך לא ממשית, שבוייה בכלום ולנצח.

יש מולי דלת צהובה. אנחנו יושבים במעגל והדלת הצהובה של הכניסה ממש מולי. אני כל כך רוצה לעבור בה. שיגיע הזמן ללכת הביתה. אני אוהבת את מאיה הגננת. באמת. אבל יש לה קול כל כך משעמם ואני לא מקשיבה לה. להקראת סיפורים הוא מצויין אבל כל דבר אחר ואני צריכה להיזהר לא להירדם בכיסא.

חוץ מזה שמחר יום ההולדת שלי ואני פשוט ממש רוצה שהיום הזה ייגמר כדי שיגיע מחר. כולם בגן שלי חושבים שגיל חמש זה גדול ורק אני חושבת שזה קטן. אני מאוד רוצה להיות כבר גדולה ובכלל יש לי הרגשה כאילו חייתי הרבה יותר מזה.

אוי לא מאיה שואלת שאלות ואני אפילו לא יודעת על מה מדברים. רק שלא תשאל אותי. אני משחקת עם האצבעות שלי, מסתכלת בה אבל לא בדיוק וחושבת לעצמי שרק לא תגיד אסטר. פעם. ושוב כאילו זה יעזור. האצבעות שלי מועכות אחת את השנייה לרגע בכח ולגע ברכות באי שקט. אני מששת לרגע את כל הפסים הקטנטנים שיש לי בכפות הידיים. יש עליהן עוד טיפה חול מהחצר. אני מתרכזת, למתחילה להוריד את כולם ביסודיות ומגוללת אותם בין האצבע לאגודל.

אני מסתכלת בדלת הצהובה לרגע וחזירה את הראש למאיה לפני שהיא תופסת אותי. אני ממש יכולה לדמיין את עצמי עוברת בה.  התמונה כל כך ברורה בראש שלי כמו ציור בספר. השמחה מתנפחת בי כמו בלון יומולדת, מעופפת אותי איתו שאני כמעט מפספסת את הקול השקט של מאיה –ניפגש מחר. כולנו קמים ואני הכיייי רחוקה בעולם מהדלת. השרוכים שלי פתוחים אבל כלום לא חשוב יותר אני הולכת הכי מהר שאני יכולה. תיק והולכת אחרי אביגייל לדלת. אני ממש צמודה אליה שאני חייבת להסתכל הצידה אם אני לא רוצה את כל השיער שלה בפרצוף שלי.

אחרי שאנחנו יוצאות אני מרשה לעצמי להאט, לקחת מרחב לעצמי ללכת הביתה. אין טעם להסתכל אחורה לדלת הצהובה. 

אני יושב מולו, האדם שלא אחראי לשום דבר מלבד המילים, אך הוא הקול והפנים להכל. 

קרסול על ברך, מתופפת בעדינות למקצב קבוע מרגיע, מקצב נשכח מחיים אחרים בחושך, מקצב שהציל את שפיותי. 

אני שותק, השתיקות מוכרות לו כמו מילותיי, את קולי בטח לא יזהה, לא שבור מרעב וחספוס הצמא הבוער שנשכח רק כאשר בערה חריפה יותר מושכת את מרכז תשומת לב של העצבים. 

צעקות, מהדהדות במוחי, צף על בריכת דם שמבקשת להתפוצץ, דופקת על הדפנות, כוחי האחרון מוקדש לשמור אותה בפנים. 

אני לא שומע מה אומרים, אני לא מודע אם המצלמות מתפקסות על פניי או על שלו, הזיכרונות צפים, קיבלו אישור מיוחד חד פעמי ממפקדם, מצדיעים לו בכניסה, מהנהנים לאישור. אנחנו צוות. 

ימים על ימים, חודשים ושנים, זמן לא קיים, לא התקיימתי, או אולי חייתי יותר מכולם, המציאות התטשטשה לה, האחזות בה מצומצמת למכתבים ורקמה על כרית שאני מושך ככל הניתן. 

הוא יודע, יותר מכל קרוביי, איש זר ועם זאת אני חשוף מולו באופן שלא היה מתבטא בשום חדר אחר מלבד שם. 

אני בוחן כל תו פנים, השנים לא הטיבו עימו, רואה שפתיים זזות, שומע מילים שונות לוודאי מאלה שנאמרו כעת, אני מחכה, תזמון הוא הכל, לבסוף אני שואל את השאלה היחידה לשמה הגעתי לכאן.

אתה זוכר את שמי?

הוא זוכר.

היא מחלחלת.

כמו ספונגה עם הנעליים הלא נכונות,  תחילה נראה לך שבסדר גמור, פתאום את מרגישה את הרטיבות ברגליים, קצת דוחה אבל בסדר, שתי דקות תחת הזרם וישכח, אבל הרגליים נדבקות, את יכולה להרגיש את מולקולות האקונומיקה נספגות בעור, חודרות לבשר, משתלבות בד.נ.א עד שאת לא אותה אחת. 

גרעין של מחשבה, רעיון, נשתל לו אי שם, אט, אט הוא צומח, מוציא עלעלים ומפזר אבקנים, ולפני ששמת לב, שדה, סבך שלא יעמוד בחרב סמוראים אם הייתה כזו בנמצא, לא חרמש ולא מזמרה יוכלו לו, שורשים עבי צוואר, נמתחים עד האופק, נסתרים מעין. 

מתחברים לתיבת הנשייה, פותחים נתיב יציאה, מוציאים לאור מה שלעד היה אמור להישאר קבור בשממה.

מה שידעת והשכלת לשכוח, נעמד במלוא הדרו ודורש יחס שיפצה על כל אותן שנים שהעזת בחוצפתך להתעלם. 

חוסם שבילים, מציע מפה חדשה, חסרת מקרא, מטשטש עתיד שהיה בסימן שאלה, מערפל לעיוורון, אני רק רוצה לישון.

אני את והעולם.

ליל היוולדינו היה לליל כלולותינו, 

הבטחה מקודשת נצחית. 

ברגעים שבהם היא עומדת למבחן תוכיח חזרתית את כתובתינו. 

קשר בלתי ניתן לשבירה, אמון שלא יתערער גם למטר ברד המנסה לפצוע. 

הניחי ראשך, דאגה לא תמצאי מאחורי עפעפיים ישנים, משכי את הצוף היקר, פקחי עינייך לשמש בהירה. 

יודעת את יותר טוב מכל אחד אחר.

יש מולי דלת סגורה.

אני דופקת, בעדינות תחילה, מודיעה על נוכחותי, מגששת אחר האנרגיה הנסתרת מאחוריה. 

לחישה, מרחיקה, אני נסוגה אבל זה חזק ממני, הצורך לדעת, אני דופקת קצת יותר בחוזקה, הפעם דממה. 

השקט נוראי, מחלחל לי לעצמות, מפוקק מפרקים, מייצר מפלצות בחשכה. 

אני מכה בה, יד פתוחה בכל הכח, אגרופים ובעיטות עד קוצר נשימה, אני לא מפסיקה, שאגת קרב חייתית מלב קיבה וסערת רגשות. 

מתנפלת עליה בשיניים חשופות, שורטת, פוצעת, חורטת, מגלפת עיוותים. 

נושמת, משלימה למח את האוויר שהוא כה נזקק לו, עוצר אותי ממלכתי הטרופה, ברגע של דממה הוא נשמע.

צליל סיבוב המפתח, קול הנעילה.

כיסופיי אלייך גוברים.

הייתי חושבת להפך, 

זמן ירתום מיטב תכונותיו, 

ישכיח עיקצוצי בהונות ורטטי לבבות, 

ירפה האחזות ציפורניים עיקשות, 

התבדתי. 

אחכה שתשובי במלוא הדרך, 

התפשטי לכבודי, תושיטי ידך, 

לראותך זוהרת כחיזיון,

תימהון כבמבט הראשון, 

תצבעי כל נקודה ונמש, 

נעמוד יחד באור השמש. 

כיסופים גלמודים של ליל שימורים.

היא קברה אותם, אחד אחרי השני, חלקם באופן ממשי מסודר כמיטב המסורת, חלקם רק ברוח, ברגש ובראש. 

יש שהיו נשברים כבר מזמן, הופכים לצל של אדם שהיה, לא היא. 

היא מספרת, היא שוכחת ומספרת שוב, תלעותיה קשות לבליעה כמו לחם שעבר זמנו וקשות אף יותר לעיכול, הדרך היחידה היא להעביר את המילים במסננת, לשנות צורתם לסיפור אגדה, סיפורת פרי הדמיון. 

לעיתים היא נעצרת, שוכחת את המילה המתאימה, מתופפת בציפורן צבועה על תלתלים, משיבה אחד סורר למקומו. 

כל זאת והיא צוחקת, רוב הזמן היא על חרטום הצחוק, כה קל לדחוף אותה לשם, מספיקה. מילה נכונה או הבעת פנים משועשעת ומיד יתגלגל לו, פורץ כאילו רק חיכה לנשום אוויר. 

כשאקבור אותך זה מה שהכי אזכור, את צחוק האישה, צרותיי מתגמדות ליד שלך, מכאוביי מבוישים להיאמר בקול רם בהיזכרם במסעך, צחוקי כצחוקך. 

מילים של אהבה, כמה קל לומר לך, כמה קשה להחזיר, יודעת רק לומר שלא יודעת לומר, אבל אני יודעת.

הביטי, מי נחל זורמים, סוחפים שפיות ודעת, טיפה שהייתה כאן לעולם לא תשוב. 

הקשיבי, שאון דיבורי הגלים, שואפים למדרון תלתל, אחידים בהתמסרותם למטרה נשגבת עיוורת. 

עלה מעץ עירום, אדמדם, אחרון מסוגו, ניתק מענף, עוזב את ביתו. 

דואה, מבקש להישאר, להימלט מגורל ההיסחפות הבלתי נמנע, נח לבסוף על השתקפותו. 

נע, סירה וגם מלח, מפליג, עד שנעצר, נכלא בין סלעים. 

שחוקים, קצוותיהם הוחלקו לפני דורות שלמים של טיפות, עודם יציבים, תופסים ברשתם לעיתים מכל הבא לסלע. 

הוא נאבק העלה, את רואה, להישאר קרוב ככל האפשר, לבל ינתק משורשיו באופן בלתי הפיך מבלי לדעת שהדבר כבר נעשה, לעולם לא יוכל לחזור לבין ענפים מגוננים. 

המים ניתחים עליו, מבקשים לקחת אותו איתם והוא בשלו, מסרב ללכת אחרי קודמיו שנבלעו לאין. 

נאחז בסלעים, משתמש בכח המים נגדם, מאפשר להם להצמידו עוד יותר, מקווה לשרוד עד לשפל, אז יוכל קצת לנוח. 

רק בהפוגה עולה המחשבה, מבינה, שהמלחמה מזמן כבר הסתיימה, העץ השלים עם העובדה שלא יראו שוב אחד את רעהו. 

מאידך העלה יודע, אם אין על מה להילחם כל קיומו מאבד משמעות, על כן ימשיך.