היא מחלחלת.
כמו ספונגה עם הנעליים הלא נכונות, תחילה נראה לך שבסדר גמור, פתאום את מרגישה את הרטיבות ברגליים, קצת דוחה אבל בסדר, שתי דקות תחת הזרם וישכח, אבל הרגליים נדבקות, את יכולה להרגיש את מולקולות האקונומיקה נספגות בעור, חודרות לבשר, משתלבות בד.נ.א עד שאת לא אותה אחת.
גרעין של מחשבה, רעיון, נשתל לו אי שם, אט, אט הוא צומח, מוציא עלעלים ומפזר אבקנים, ולפני ששמת לב, שדה, סבך שלא יעמוד בחרב סמוראים אם הייתה כזו בנמצא, לא חרמש ולא מזמרה יוכלו לו, שורשים עבי צוואר, נמתחים עד האופק, נסתרים מעין.
מתחברים לתיבת הנשייה, פותחים נתיב יציאה, מוציאים לאור מה שלעד היה אמור להישאר קבור בשממה.
מה שידעת והשכלת לשכוח, נעמד במלוא הדרו ודורש יחס שיפצה על כל אותן שנים שהעזת בחוצפתך להתעלם.
חוסם שבילים, מציע מפה חדשה, חסרת מקרא, מטשטש עתיד שהיה בסימן שאלה, מערפל לעיוורון, אני רק רוצה לישון.
