בוקה ומבולקה

בדיוק כשקעתי, נדמתי, החשכתי, טבעתי לי זרוע ורגל ואגן, חוררתי, השחטתי, אדום שחור ולבן

פלא קטן

זוהר יקר, מבורך, מצולם בעיניים מצומצמות שלא ישכח

תמימות מבוטאת בצלילים רכים, משכיחות ריחות שגוררים ךזמנים פחות נעימים

כולי שם, ברגע, בנס

אין קנאה, אין אפלה, רק פליאה מבריאה

אצבעות קטנטנות, מחפשות, חוקרות

נשימות ראשוניות

הם אלו שלא עשיתי

האדמה רכה, מוכנה, הגשם הגיע בטובו, לשמח לבבבות, להשקות, לעשות את עבודתי קלה ולסמן לי שהגיע הזמן.

רק המחשבה מעייפת ועצובה, כל כך הרבה חיים, פריחה, שפע ירוק ומלבלב. 

אני יודעת שמפריע בדרכו, יותר נכון בדרכם של אנשים, עשבים שוטים.

למה? למה עלי לתלוש, למגר, לשחרר, להפריע לטבע לעשות את שלו? מי קבע שהסדר יטיב עם השאר? 

שורשים עבי צוואר, נחושים לצמוח, לפרוץ מכלאן, להזיז ולרווח שיהיה להם מקום

ויש! מי אני שאקח, גם כך זה כואב, גוף ונפש כואבים יחדיו.

סופם למות, בידי או בידה של שמש קופחת, המתת חסד כמעט, אולי אתן להם עוד זמן, רק עוד מעט

זה התפקיד שלי

שדות בלתי נגמרים,

שליליות ונחלים זורמים,

כף רגל מרוסקת, מעוותת, יפייפה,

דורכת וטובעת בשלווה.

סיר מבעבע, עשן ריחני,

החצר גדלה פרא וכך גם אני.

שמש חמימה ומים קרירים,

יריכיים אדומות וציוץ ציפורים

השקעה נבוכה, ברכה נכונה,

החלטה נבונה וכבר נקייה

עשיתי מה שנעוץ, יעוץ נחוץ

וגם מקלחת בחוץ 

אולי איזה רכב עבר בסביבה

ואולי אף נפש לא ראתה

עוד לצבא המלאכים

אחרת למה לקחת נשמות של ילדים

החיבה קפאה לאדישות

אפשר ללקק אותה כמו קרטיב, לנסות להגיע למקור, לגרעין, לחומר ממנו הייתה עשויה פעם, לחשוף אותו בלשון מתמידה, אבל הפנים השתנה לתמיד

את החום שנשאר שמרתי בנר קטן על שידה

עבר דירות ותהפוכות, צבעו הזוהר מאובק ואפרורי, הכל משתנה. תגובות מצלקות, הגעגוע אליהן מחוויר מול גאוות ההימנעות, דמעות צפויות, הכל צפוי, במיוחד השינוי, רק לו סוד הקסם

ההיסחפות מפתה, יחד עם קרירות מפציעה, חיפשתי לי רגע, שמור מעיניים חטטניות, חבריות שקריות, הרגע הוא שלי ושלי בלבד,  צדק ונחרט משפט אחד וכשנשארתי לבד

חיבקתי חזק ככל האפשר, לא ארפה לפחות עד מחר

ואם הייתי יודעת שהתשובה היא כן

הייתי מבקשת שתישאר איתי

רק עוד קצת

עד שאחזור לנשום

הוא לעיתים מקרב, צולח עצמותיי במהירות, גורם לדמי לגעוש בגלים הנה והנה, מחפשים להם חוף מבטחים, חול להשתתח, לנוח, להיספג 

קרבה זו לעיתים מרחיקה, בחנתי זאת בשנית ובשלישית ואת כולן שרפתי בהר, הטבעתי אל הנשייה, איפה שידי אינה משגת, שלחתי איתה שפיות ודעת והסתחררתי מעלה על כנפי רוח ועורב, חד עין, משורר, מנקר במחשבותיי.

המרחק הוא לעיתים סוף, לא סופי כטבעם של סופים אבל שינוי, סוף פרק ותחילתו של אחר

משפט אחרון לעמוד, נקודה, מרימה את הדף במתח לפרק הבא

ושם קפאתי בזמן.

עיני מנסות להציץ הלאה, לכותרת אולי, רמז לבאות, ידי רועדת, חתך מנייר של ספר הוא לא פצע שרירותי כי אם אומנותי, כאב פילוסופי יש לומר, ועל כן ישאף להיות יפה.

נחתכתי יפה די בחיי, אניח את הספר הפוך לצידי, אשלים עם הלא נודע שמחכה ממעבר, אשלים את הלא נודע שיש ממעבר ואנסה להרפות.

לספרים מסויימים תכונה מעצבנת לשלוט בידייך, ולגרום לך להרים אותם בחזרה, לא אשמתם מבינים? הם חיים בסיפורם, באשליה של עצמם.

לפעמים אני צריכה תזכורת לא להיכנס לסיפורם ולשכוח את שלי

מסדרונות אבן חשוכים, פעם הם היו אפילו חשוכים יותר, לפחות זה מה שמספרים. לפני שהעירוניים הביאו בחוצפתם דבר שנקרא מדרכות, היו מגששים באפלה, מוצאים פינות נסתרות חדשות ומגלים שכבר גילו אותם פעם. משחקי אור וצל, שינוי זווית, תופעה חדשה ישנה שמאפשרת את הגילוי הזה כבראשונה.

לאלה מאיתנו שזו פעם ראשונה באמת נעתקת הנשימה, כחול ים וירוק של זית מתמזגים, שולחים נשיקות שעפות עם הרוח החורפית, ציפורים ומכבש רועם, ריעמתו מתחדדת בעזרת השקט שמייחד כל צליל.

שפע ופשטות מחלקים ביניהם תפקידים במהלך היום, נותנים זו עצה של זו ומנת חלקו של זה להפתעה נעימה, מחממת לב וקרירה בקצות אצבעות.

תובנות, צומחות להן עם שערות לבנות ודריכת רגל שיפה במחשבה ומייפה את.המציאות

התאספו כל אהוביי, שמרו סוד ובאו מקצות הארץ, היה מושלם

תודה