בוקה ומבולקה

"אין סוף לאשליות הקטנות שאתם רוקמים בחייכם; אך כשההוא מתחיל לשיר בעוד אתם שוכבים על הגב – זה באמת הסוף."

חנוך לוין

זמן הוא לא קו, הוא מימד, הוא בועת סבון אופפת ומבעבעת לתוך עצמה, כל נקודה משקפת רבות אחרות ואת הפנים בצורה מעוותת ומכופלת, תלוי זווית, אפשר לראות דרכו, אותו או לא לראות כלום.

כך כאשר אני מדברת עם עצמי, לעולם איני יודעת עם איזו עצמי אני היא שאני מדברת איתה, מי שהייתי או מי שעוד לא הכרתי שאני עתידה להיות. 

על אותו המשקל ניתן לומר שאני לעולם איני לבדי, אפופה השתקפויות מנקודות זמן שונות בבועה

וכשאני מדברת עם מישהו אחר איני יודעת עם זה הוא שאותו הכרתי לפני שנים, הוא לא יודע אם הוא מדבר איתי כפי שהוא מכיר או מי שהוא רואה בדמיונו שאני עשויה יום אחד להיות.

השתקפויות שונות, מנופחות, מקלוניות, חורצות מצח ובעלות עיניים מבריקות.

כולנו מתגעגעות לארעיות ספונטנית מתוגמלת ביטחון, כולנו יודעות שבועות אוהבות להתפוצץ בחסות החשכה.

התאספנו

מחצלות מאולתרות וכריות מעלות עובש

לא פסחו על אף נפש ולא איפשרו אף בריחה

מלבד הלצה או שתיים, נתנו למדורה לעשות את שאלה

לעלות כאב באוב ובעשן 

גיצים מתעופפים, מחוררים בגדים ועור

מטביעים את חותמם, מסמנים לילה בלתי נשכח

פצפוצים, גילוי סודות, שבירת מוסכמות, למה ולמה ולמה ועוד

מודע מול תת המסלול ברור מאוד שמאבד את דיוקו, מטשטש בלהבות

יוצרות דרכים חדשות שאפשר לפתע לראות

לכן באופן טבעי כולם יודעים

הופכת עולמות

מעלה הפך מטה

מפרקת עצמות

מיטה לפתע שטה

מגרגרת את הפנים ויורקת 

בין אוזן לשנייה היא חורקת

משנה סדרי בראשית 

מכודררת תחת עששית

מתהפכת שואלת, לפעמים התקרה עונה

עוד לילה ואני לא ישנה

זה נורא!!!!!!

לרצות שהיא תסיים את חייה כדי שנוכל כולנו להמשיך בלי להתמודד עם מצב בלתי אפשרי

דווקא היא, אלמנה שחורה, יחידה מארבע, נשארה.

סופרת עשורים, מערבבת זמנים, צוחקת בקול שמפלח שמיים עד לעולמו מקבילים.

השאלה היא בלתי אפשרית, ההתמודדות מייסרת, קורעת גוף ונפש לחלקים קטנים קטנים, רסיסים שמתנגשים.

אין לנו שום זכות שבעולם להחליט! הרצון לעמוד לצד ----, חזה מנופח, לגונן מול אוייב שכבר הפסדנו לו לפני שנים, נועד לתיקון פנימי, אנוכי במהותו.

במקום נצטרך לחייך, לנשק לחי ואז על שנייה, כאילו כלום לא השתנה, מבפנים נבנית צרחה איומה, מחכה שתקבר כדי סוף סוף לצאת לעולם.

תיק תק

- לאן מועדות פנייך?

- לאיבוד, יפה שם, תבוא לבקר

לא ראיתי

מסך מסמא

מלווה אותי שנים

נצמד לעיני

עופף את אוזניי

נע בחופשיות בין מחשבותי לזכרונותי

אבקש מחילה

לזחול פנימה ולסתתר 

או להתעטף בה ולהשיל

כך או כך

אני מצטערת

במילים מבולבלות והברות נבלעות יצא 

היא מנסה לרגע לקפל אותו ולהכניס חזרה

רק כדי לגלות שמאוחר מדי

המילים דורשות עוד מילים

להשאירן בבדידות באוויר אף יגרום לנזק רב יותר, ככל שלא ניתן להעלות על הדעת

אני רוצה לאסוף אותן

להדביק אלי, להחליף אותי בדמותה

לשתות את כאבה

לגזול את עברה לשלי

להשאיר אותה נקייה וחסרת מורא

לסרק את שערה, להשכיב אותה לישון ולנוח לצידה

גם אם לא אעצום עין, כל לילותיי  אתן בשמחה, לו רק יכולתי

אכניס אותה לשמיכות המציעות ביטחון

מגבת חמימה על פרקט ישן

אמחה טפטופי ורדים

כל סמל לעדות שניתן להכחיש

הכל נקי ובכל זאת, מרגיש כאילו במקום אותיות אני מקלידה בטיפות

אני טיפה של דיו

נלקטה על ידי נוצה

לעד נשארת באוויר

בנפילה איטית

בין חודה לגיליון הדף