בוקה ומבולקה

הפחד מעצב תווי פנים ומנגינה,

בורא את עצמו במציאות לאורך היום,

בלילות הוא נותן לי הפוגה,

מעולם לא היה לי חלום רע

תצליף בי תורה ודעת איתנה

תפקס ותושיע תחלל מנגינה

תנקה אותי מחטאי

תותיר אותי נקייה

תשא ממני את האשמה

זיעה קרה

נושמת מחייכת עם נפש שלמה

כשל פעוטה בת יומה

רק סקרנית לגלות מה יביא יום

תשריר שקט בכל מקום

תהיה לי לעוגן ומצוף

תשאירני בין אדמה ומעוף

תברך בנשיקה במצח ויד על הלב

תהיה לי לכומר, בבקשה ממך כאב

סלחתי על דברים רבים בחיי

לעצמי ולאחרים

מחילה היא מתכון בטוח לשאיפה לשלמות

לא מושלם אלא שלם

מתישהו לאורך הדרך

בטח במסדרונות המנוכרים של בתי הספר

בין ריכולים לא מובנים בין אם לפנים או מאחורי הגב

זו נהייתה מטרה ראויה

היא הצדק והמוסר

מכיוון שהשני לא היה או יהיה נתון לשליטתי 

הראשונה בהן זכתה למירב המאמצים והנחישות הבלתי מתפשרת שלי

היחידה שצריכה להחזיק בידי לכל אורך הדרך

בעיקר מחוסר ברירה כנראה

ועל כן לפחות שיהיה בנועם וידידות

אהבה עצמית מועדת למעידות פתאומיות ועל כן גובשו מתכונים לסליחה מהירה בהקצפה מוכנה מראש

הפעם משהו השתבש

שנה עבדתי, שנה שלמה של גיבוש מתכון חדש רק בשביל המעידה הזו

אבן שלה לא יכולתי לסלוח שבחוצפתה הכשילה אותי

הענשתי בחומרה

בניתי דרך מפותלת מטה

חנקתי ודחסתי כמעט עד אפר

אף אחד לא מקבל מה שמגיע לו למעט אלה שיודעים לבנות לעצמם את המגיע

אפילו ראיתי את היופי

את זוהר האלימות אל האושר

ואף בכאב ראיתי את היופי והבחירה

בהחלטה הבלתי מעורערת שזה בדיוק מה שמגיע לי ולכן לאחר שספגתי אפשר לסלוח

לא?

אז כן התקדמתי, נשטפתי חזרה בקרירות אוהבת ומחיה

לגמרי לגמרי לבד בניתי דרך חדשה אל השלמות ששולמה במחיר דמים

אז למה זה עוד לא שלם?

בדרכי המעוותת שמרתי, העיוות התעצב לו בזמן שלא שמרתי מספיק

אולי עיוותים מביאים לשלמות

אתמול נתתי לה להיכנס לתוכי, התמסרתי לגמרי, ככה בלי לחשוב, נתתי לעצמי להיות היא לרגע, קראתי את עצמי בדפים ובדיו, ראיתי איך אנחנו מסתלסלות אחת סביב השנייה יוצרות הרמוניות קדומות

נ' היקר

אתמול חרטנו בציפורניים שחורות, עד שלא ידענו איפה אני מתחילה ואיפה אני שהיא מסתיימת

במסדרונות חשוכים במדרגות אפלוליות, היא הראתה לי את הדרך ברגליים בטוחות, היא מכירה כל צעד ופנייה בעל פה

על כן לא היה מנוס מפשוט לפסוע אחריה לקוות שתוביל אותנו לנקודת אור

בדרך שמענו ציפור

"זו סנונית?"

"למה חשוב לך לדעת?"

נ' היקר

לא היה חשוב לי לדעת, רק רציתי לשמוע את קולי שלי

שהחושך יספוג אותו, שגם החושך יהיה אני, אתפזר בין כל הדרכים המובילות לאין, שאין יהיה אני ואני הוא

אני אין, האינות שלי לא מפריעה לי לרוב, אך לפתע היה חשוב לי לשמוע את קולי, את הידהודיו, אולי רק רציתי להתמצא במרחב

התביישתי לומר לה, שקולי לפעמים נדמה לי גדול ממני, כבד ממשקל גופי, שאולי אם אוציא אותו אהיה קלילה יותר

"אני רק ניסיתי לנהל שיחה"

"עם עצמך, אני מניחה"

"וזה כל כך רע בעינייך?"

"לא רע ולא טוב, פשוט קיים, אפילו לא קיים, אבל בוודאי פשוט"

"פשוט אולי לדמויות כמוך הרגילות להקשיב לסנוניות"

"גם עכשיו הנסיון שלך לשיחה לקוני, מה את רוצה?"

"תישארי"

נ' היקר

רציתי בחברתה, וגם בזו של הבושה שהיא אני, בחברתו של האושר ושל המוות של היגון וההשתעות, אפילו בחברתה של הסנונית רציתי, גם הסנונית היא אני, לא בקולן חשקתי, ותשוקה היא מילה גדולה, לא עולה בקנה מידה כשם שקולי לא נמדד עם גופי

אמרתי והיא נשארה, ללא קול או תנועה, לא הבחנתי בנוכחותה עד שבכל פעם לחששתי ונקשתי כדי שתגלה שאכן לא עזבה

אנחנו במשחק נקישות מתמיד, אני נוקשת היא מופיעה, אני נוקשת שוב והיא נעלמת

"למה את משחקת איתי כילדה"

"אני את אמרת, אז למה את ילדותית בעיני עצמך?"

"שאלה טובה, אם אפגוש במבוגר אי פעם אשאל, בוודאי יהיו לו פניני חוכמה מקמטי אפרו"

נ' היקר

השעות והימים התאחדו להם בחושך, אני איבדתי או הם יתאחדו בתוכי ולא בטוח שיש איך לצאת מהאין.

נקשתי, היא לא הופיעה, מלמדת אותי שיעור או הפליגה ויצאה מהחושך, יצאה מעצמינו, תבעה לעצמה גורל חדש, עסקה עם המוות שלנו שלא כלל אותי. בוגדים כולם, בוגדת אני

"ממהרת לחרוץ את מניע וגזר דין, לא?"

"סלחי לי אם כך, למה לא הופעת?"

"אני לא יודעת"

מה היקר, היא נעלמה שוב, לפני כמה וכמה רגעים, אין לי איך לספור כאן שעות וימים, אני לא מאשימה הפעם, אני מברכת, נשארתי איתך נ'היקר

וגם אתה הוא אני

להרוב כמעט מילת גנאי

"מה, זה משחק?" משל למשחק ילדים? סל מאולתר מצמיג אופניים? צעצועי עץ שהוחלפו בפלסטיק שהוחלפו בהולגרמות במסך?

"המשחק" הוא לעולם לא המשחק, המשחק זו המחמאה הגדולה ביותר שניתן לקרוא לאמת

הרי שהאמת נוגעת ברגש ועבודתו של השחקן, מהבכירים וזוטרים שבהם הוא לגעת ברגש, לכן הוא נוגע באמת

אנחנו מאמינים למשחק רק כאשר הוא אמיתי

רק כשהוא חשוף ומרגיש ומרגש, אנחנו מאמינים לאמת רק כשהיא מאבדת מהמשחקיות שלה

אמת משוחקת היא אמיתית אבל אנחנו משחקים בה כילדים

כל כך כל כך רך

חם ורחב וחלש, הפרסונה הקרירה והחזקה שהיא מתמוטטת

זה קריפטונייט, עקב אכילס, השערים נפתחו ואם רק טיפה אחת של ארסנל תיגע בשריר המדמם, ישפך ממנו כל הדם, יצא מהעורקים, והוא יצטמק ויתקמט כזקנה שעישנה בשרשרת כל חייה.

יפעם בכל הצלפת שוט, בכל קול של זיכרון, יצעק וידמע ויוכיח כמה דם עוד נשאר

אלה המקומות שאני מרגישה את הלבבות שלנו כאחד

את החיבור שהוא רק שלי ושלה, את ההשפעה הגראנדיוזית למשהו שאחרים אולי היו יכולים לעבור ולהביט בשתיקה, כאילו ראו רק שקית ניילון שמכתימה נוף יפה ולהמשיך הלאה

אנחנו לא מסוגלות, הבכי שלה קשה, כואב, מכאיב ומקרב לבבות

אז אני לא רוצה להתעורר ולגלות

עדיין לא

ואני רק חולמת

הלוואי

"אין סוף לאשליות הקטנות שאתם רוקמים בחייכם; אך כשההוא מתחיל לשיר בעוד אתם שוכבים על הגב – זה באמת הסוף."

חנוך לוין