עכשיו, כשאני מביטה במים, משקפים צבעי דמדומים, שקטים, לא מגלים את עולמם הספק סוער שהם מחביאים בטובם, עולה בי שאלת הנוכחות הבלתי אמצעית.
גוף - קיים, ידיים מחזיקות דלי שצבעו מתקלף, בהונות מרגישות כל אבן קטנה וגרגרי חול שאני עתידה להבריש בקרוב בסמרטוט שידע ימים יפים יותר, יכולתי להמשיך, לתאא לב פועם, נשימות, נוכחות מקובלת יותר שבה אני שואפת להיות לעיתים, הלאה ממנה וחזרה, להחזיר איתה את נפשי שנדדה לה לקרקע יציבה, לנוכחות שניתן למשש
אני משליכה ממני את החכה, הידיים מיומנות מבעבר, זמן והתמדה שיפרו אוצן וכעת התנועה טבעית כמו קשירת שרוכים או תיפוף עט במחברת בעת מחסום כתיבה, הפיתיון שוקע לאיטו. בימי כטירונית הפתיונות שגייסתי לצוותי הקטן זימנו לרוב דגים חסרי תועלת במותם, לא בשרניים דיו בכדי להשביע, רקבונם המהיר הסריח את הצריף הקטן, הניחוח עלה ונספג בקירות והרהיטים הבודדים, חדר אל הפשטות הבלתי מתאמצתשהתארגנה לה למחייתי והרעיל אותה.
האשמתי את עצמי על בזבוז החיים, היא, המגננות, הטפשות, הגאווה העצמית וההצתדקות אפפו אותי, שיסו בי אמת מחרידה.
את הספה הבלה גררתי החוצה והכלב המשוטט תבע עליה בעלות, פתחתי חלונות וציפורים הרגישו בנוח להיכנס ולצאת כרצונן, הריח נעלם והזוהמה נשארה. למדצי מאז, דייקתי פתיונות, אם דג כזה עולה מפעם לפעם בחכתי אני שולחת חזרה אל המים, לבטח יביא תועלת במחוזות אחרים.
שקיעות וזריחות מושכות אליהן עננים חדשים, מבסרות על בואו של חורף, זמן לאסוף עצים, בקרוב האגם שלי יקפא, שלכת נדירה.
אני. שתפת את הסודות שלי, אני מספרת לעלים הנושרים, לדגים שחולפים על פני, סומכצ עליהם שישמרו אותם לעצמם, אולי ישגו ויגלו בין בועות, כאלה שלא יגידו דבר לאיש, אני מספרת לכלב על הספה, לאש המדורה, לעצים ששומרים על שתיקה, לרוחות רפאים, בעלי חיים שבאים להרוות את.צמאונם באגם בשעות ערביים. אני מספרת בכתב קריא ופחות, חורטת בקירות, מזכרת נצחית לכנות, אמת עירומה, כברת דרך ושאיפה להגשמה. מבקשת מאותם קירות לחמלה, שישתפו גם הם בסודם ויסמכו עלי בחזרה.