בוקה ומבולקה

עברו לי בראש כתבים של סבל, של געגוע עמוק, של צורך חי ובועט להרגיש דופק וחיים, של שאר הדהודים אפלים שנכתבו רבבות פעמים בשפות ותקופות שונות.

אך דייקתי, מצאתי לי שביב, צוהר של צחוק נטול מאמץ, בתול במהותו

אומנם הרחקתי, התרחקתי, שמרתי לי לאש בוערת בצנצנת זכוכית, השארתי איתה מיניות, שליטה, דפיקות, זיונים, אהבות וכל שאר הבלים שמוזכרים כאן בערמות והנחתי על השיש להצטנן בטיפות גשם בודדות שברכו בהגיעם.

ניסחתי לראשונה מילים שביקשו כבר לצאת, מתעופפות אל ההשתקפות, מתיישבות עליה בטבעיות נשכחת, מגלות אישונים, תלתלים, חיבור קישור, וגועל מדוקלם, מסתובבות עם הוויסקי והעשן, מוצאות את מקומן בקצה הטוטם הלבן.

געגוע עמוק, השלמה, נפנוף ולחישה, אולי פרידה, התחננות ושתיקה, כל אלה היו בתקופה קצרה

ונשארתי עם העובדה, שאני אוהבת את החיים

תודה רבה

נ.ב. בעיקר אבונפחות, יש בהן משהו את יודעת

אני לא מצליחה, לא בין ידיים שמנסות להוביל, להכתיב קצב, לשנות זווית, לחולל מחולות...

ולא תלות ריגשית באנשים ש.... 

הם מבטיחים שהם נשארים, הם לא מבינים, אני מרגישה כל שינוי קטנטן, בכמות הזמן שמדברים, באופן, בזמן התגובה להודעה, הכל וכל מאית השינוי מביאה איתו גל חדש של ידיעה שאין לי כל כך ברירה

בין אם ההדרגה טבעית ובין אם מוצהרת ואלימה, הדרך ברורה

ובמיוחד הימים ש....

הווסת משחקת לי בראש, מפריחה מפלצות מניצני פריחה, שירים מלחישה וגעגוע למי שבמרחק נגיעה

אני רוצה להצליח לשחרר בטוב הפעם

בבקשה

יש ימים, שאני רוצה להכניס את היד לגוף, לא דרך חור מסויים, ממש דרך הבטן, דרך העור והבשר, לשלוף את האיבר המתעלל הזה הרחם, למחוץ אותו בכף היד ולהוריד באסלה

היא מהדהדת לי בראש

היא עונה לעצמה, 

שואלת שוב,

תבנית קצת שונה

מילה מתשנה

משוננת

שורטת

ומשאירה אחריה ריק

מניחה לי

מאפשרת הפוגה

מקרבת ומקריבה

אולי לעולם לא אוכל לחפש לה תשובה

רחוב חשוך ואפל

אוויר יבש ומסביב ארפל

הופך את כולנו עיוורים

מרחוק שומעים

כביש, תחת נעליים

מקצב של שתיים

הן הולכות ונעשות שקטות יותר

הן מחפשות אחר נקודה קטנה של אור

בדיוק כשקעתי, נדמתי, החשכתי, טבעתי לי זרוע ורגל ואגן, חוררתי, השחטתי, אדום שחור ולבן

פלא קטן

זוהר יקר, מבורך, מצולם בעיניים מצומצמות שלא ישכח

תמימות מבוטאת בצלילים רכים, משכיחות ריחות שגוררים ךזמנים פחות נעימים

כולי שם, ברגע, בנס

אין קנאה, אין אפלה, רק פליאה מבריאה

אצבעות קטנטנות, מחפשות, חוקרות

נשימות ראשוניות

הם אלו שלא עשיתי

האדמה רכה, מוכנה, הגשם הגיע בטובו, לשמח לבבבות, להשקות, לעשות את עבודתי קלה ולסמן לי שהגיע הזמן.

רק המחשבה מעייפת ועצובה, כל כך הרבה חיים, פריחה, שפע ירוק ומלבלב. 

אני יודעת שמפריע בדרכו, יותר נכון בדרכם של אנשים, עשבים שוטים.

למה? למה עלי לתלוש, למגר, לשחרר, להפריע לטבע לעשות את שלו? מי קבע שהסדר יטיב עם השאר? 

שורשים עבי צוואר, נחושים לצמוח, לפרוץ מכלאן, להזיז ולרווח שיהיה להם מקום

ויש! מי אני שאקח, גם כך זה כואב, גוף ונפש כואבים יחדיו.

סופם למות, בידי או בידה של שמש קופחת, המתת חסד כמעט, אולי אתן להם עוד זמן, רק עוד מעט

זה התפקיד שלי

שדות בלתי נגמרים,

שליליות ונחלים זורמים,

כף רגל מרוסקת, מעוותת, יפייפה,

דורכת וטובעת בשלווה.

סיר מבעבע, עשן ריחני,

החצר גדלה פרא וכך גם אני.

שמש חמימה ומים קרירים,

יריכיים אדומות וציוץ ציפורים

השקעה נבוכה, ברכה נכונה,

החלטה נבונה וכבר נקייה

עשיתי מה שנעוץ, יעוץ נחוץ

וגם מקלחת בחוץ 

אולי איזה רכב עבר בסביבה

ואולי אף נפש לא ראתה