בוקה ומבולקה

בסוף טמונה התחלה חדשה, מבצבצת דרך מסדרונות הכאב המבולבלים, מניעים עינבלים של עונג מסבל נסבל. 

נהיים לאחד, אני ואת, אחת אנחנו, גם כשהכל נעלם, סוף מסוייג להסתיים והתחלה מתעתעת בהתחדשותה. 

הסתכלנו פנימה, לעין הסערה השוככת, לשלוף מתוכה את שידרבן אותנו לקפוץ מעל המשוכה. 

קול סירנה נשכח שינוווט אל חוף מבטחים, לצידנו מיתוסים ודמויות המשויכות לאפלה, דווקא בה נמצא אופטימיות מוארת בחוזקה, עמידה לשרפות והרס ממפגעי טבע ואנושות מבישים בנסיונם החסר נסיון או לעיתים נסיון של אלפי שנים, כך אמרו לפחות. 

היחידה שצריכה את האמת היא אני, אמרת, ידעת להמשיך כשהאמת באוזנייך ושפתיים מדברות לכתלים, אין איש שישמע ויבין, תקשורת מבוססת יחסי עבר שהורעלו בחסרונך, לא ישובו לסדרם. 

ופרפר שישב על כתפך יספיק לקהל משוכנע מוחה כנפיים זעירות, צולח איתי את הסערה.

בניתי מפעל לדמעות, 

ממש במרכז כיכר החלומות, 

אם תפנו שמאלה ברחוב המילים הדוקרות, 

תוכלו לראות. 

ושם במפעל,

חבוש כובע חרדל, 

מחכך כפות אחת בשנייה, 

מחליט מי ניצל ומי למסילה. 

יש כאלה הולכים בשקט עם ראש מורכן,

משלימים שמסעם מסתיים כאן, 

ויש בודדים למרות שמביש, 

ילחמו במזל ביש. 

אין סיכוי חלומות יקרים, 

סופכם להיות מי מפלים, 

מלחמה תכאב רק יותר, 

הגיע הזמן לוותר.

הוא אמר שחתכתי אותו ולא בנימוס, הורדנו חלונות, הצמדתי יד לחלל גוסס לאיטו, הוא ראה עיניים והמשיך בדרכו. 

אז המשכתי. שניים קרובים כל כך, עור ועצמות, הרמנו כמה כוסיות, לא הפריע לי לנהוג בלי חגורת בטיחות. מתגרה בגורל, מבקשת חמצן, שבה אל הבית האמיתי היחיד. 

אדוני, תמיד סמכתי, שתשמור, אתן כולי, נפשי וליבי, לא שווה שום ודבר קטן שנותר בכל זאת טוב. 

אמונה שלמה שאגיע בבטחה, פרוס את כנפייך תראה לי שקיעה, תהיה לי ללב לרגע במקום זה שקברתי עמוק בחולי השדות, תשיר לשדים ולשדוניות, שינוחו ויניחו לנפשי במעט, שאוכל לשקוע למוות רגעי ולקום לתחייה קצת יותר טובה.

מה את לא מבינה טיפשה?

הדבר היחיד טוב שאת יכולה לעשות כאן זה ללכת. 

אז לכי כבר, בבקשה, אנחנו מבקשים, דורשים, מוחקים, מרמזים בטריקת דלת עבה, אין לך מקום כאן, מעולם לא היה. 

תארזי, תתנדפי, תנוחי, תקראי, תציקי למישהו אחר, אין מה לחפש כאן, אין מה לראות, את סתם ילדה קטנה שחיה בעולם של אשליות. 

הכל המצאת זה ברור, זה כל הסיפור, רגשות של עשן, מילים שחוזרות על עצמן, את משננת, כמו שחקנית שתעמוד עוד רגע על במה, אין מה לזכור, נגמרה ההופעה, את אפילו לא אמינה, אז תלכי, מה את לא מבינה.

זה מתחיל להיות נדוש, פתטי, אפילו את עצמך את מגעילה, את רק הורסת ורעילה, את סכנה לציבור,מתחננת לפרור, תלכי רחוק ולא נשמע עוד ציוץ או דיבור. 

תישארי רחוקה, לא רוצים אותך קרובה, אז תעלמי כבר, את מהגרעין רקובה. 

עכשיו את מבינה טיפשה?

"את לא יכולה לקחת פחות, קל מאוד לקחת יותר מלא כלום"  -  לואיס קרול

אז לקחתי, 

עוד דקות, עוד חיוכים, 

מילים חותכות, וכעסים, 

תשובות, חידות חדשות, 

כאב ודמעות.  

שובל מנצנץ משווע לפורקן, 

מוצא עצמו בגלי צחוק הנסחפים הרחק מכאן.

החלפת משמרות,

זעקות מצמררות ,  

מבריחות כל נפש ,

נפתרות מהרפש,

מבטן לב וקיבה, 

כל כך הרבה אשמה.

הר אפר מצוייר על בד,

כשיתעייף תתפוס את מקומו היד,

אובדן על שלא היה מעולם,

מתרחק ושט עד שנעלם.

הרמתי ידיים,

לא החולשה או כניעה או התגוננות, 

הרמתי כי רציתי לעוף, 

לאחוז בכח עוד קצת, 

שיחזור בכח קצת יותר. 

אז נזכרתי, 

אין כנפיים, אצבעות שבורות, 

אוחזות בעשן, לוחשות לו סודות, 

שיקח אותם וישא למקומות רחוקים, 

ינדוד איתם ועם הציפורים.

הגיגייך השקטי, 

זימנתי קול קדום ממעמקים, 

הסכיתי, הוא מהדהד במרחבים, 

תובע לו זכות כדין להטביע את שלא ניתן. 

הגיגייך הקסמתי, 

כישפתי לקצף גלים,

תוסס, מבעבע, נשטף אל חולות חמימים, 

נושף בועות אחרונות של אוויר ונעלם'. 

הגיגייך שייכתי, 

ספגתי, הטמעתי בין עצמותיי, 

נאותי להוציא לעשן מראותיי 

שיצטרפו לקרוביהם בעננים. 

הגיגייך הגשמתי, 

גילפתי אותיות בעץ למזכרת, 

כבלתי כל שביב מחשבה עילגת, 

שמרתי לנצח נצחים.

אספתי אותם אחד אחד 

בדם יזע ודמעות 

במבוכים חשוכים 

בחדרים לאור נרות 

במסדרונות נפש עטופים בערפל 

בשדות נרחבים בחסות הצל 

הם שלי, כולם,

על מהותם חרוט שמי בפחם 

הקפתי טייל שישמור 

מחטים שיכולות לדקור 

כדי שנראה שבלתי ניתן לעצור 

אדקר, אזכר, ואלך למקום אחר.

דווקא חשבתי שאני ממש בדרך הנכונה 

אפילו הצלחתי פעמיים בשבוע 

בלי אף אחד ובלי אישורים ובלי פקודות והדרכות 

רק אני ועצמי והחיבור שלנו 

אז שמתי לעצמי מטרה ביום שבת אחרון חורפי לעשות בוקר רומנטי לעצמי ולחזור לגמירות של פעם 

אוי הייתי אלופה 

מושכת שעות ואז קמה לספונגה אבל קולות שונים ומשונים נכנסו לראש והנחילו כללים חדשים ועכשיו צריך ללמוד הכל מההתחלה. 

אז חשבתי שהיום נגיע לפסגה, ורגע לפני ממש שם אחרי בוקר שלם של השקעה, המח עושה אחורה פנה ובמקום לחשוב על הדרך הנפלאה אל האושר ולהרפות את הגוף לקראת המשואה..... 

הראש בוחר, בלי עזרה, ללכת לסנריו הבא, שבו בכלל לא אני גומרת, מישהו אחר, בזכותי, בגללי, עלי, מולי, רחוק בחדר אחר והוא גומר במקומי. 

תודה רבה ראש שרוט, איזה לשלשת יונים, בוקר מבוזבז, היה עדיף יוגה וטיולים.