בוקה ומבולקה

מבט אלייך
זה כמו לחזור הביתה אחרי יום ארוך, כניעה לשלווה העוטפת.

רגעים מצטרפים למובן לא מאליו בכלל והרמוניה מתנגנת בשיח עילם.

יסודות הבית עשויי בטון, עמודי טווח עמידים, נבנו מיהלומים שנכרו במאמץ רב.
כך יוכלו רהיטים, קישוטים וקירות לאתגר את העין ואת הלב, להפיח ענני ערפל, מזוקקים, רק המקדמים למעלה ישארו, מהדרים את בעליהם מוקירים על זכותם להיות חלק מהסיפור.

נתיבי יציאה לא יראו השוכנים, יש עיוורונם תוצר הערפל ויש תוצר רצונם להישאר במקומם עד שיחשבו ידית לקישוט נוסף שאין לאחוז בו.

אומנם העבודה לעולם נגמרת, יש לטפח את הקיים, לשנות עם גלגולי השנים בתנועה מתמדת ולהוציא את הסירחון לפני שידבק ביסודות.

תשומת לב חדת ראייה אל הפרטים הקטנים תשמור על פריחה תפיח ניחוחות חדשים ותאתגר, לא לשם האתגר בלבד אלא להחיות, להוביל את דיירי הבית אף ישבו בכורסאות ויתמצקו למאובנים.

היא מטירה בי חרמות, 

לא מבקשת עצות, 

לא שואלת קושיות, 

מכווצת את הריאות. 

היא יודעת שאיתי אין דרך, 

אכזריות כיד המלך, 

מטיחה את ראשי בברך, 

שוב ושוב עד מופנם הלך. 

רוח, מנסה לכלוא, לשמור 

גרגרי חול חומקים, שבים אל האור, 

נפרדים מכף צבועה בשחור, 

מגרדים חרמות כדי שאחזור.

אני לא רוצה להכיר, 

אני לא רוצה שתכיר אותי, 

אל תרצה, אל תקרא ואל תראה, 

רק תהיה. 

הם מספיקים לי, הרגעים. 

אלה שפשוט בעצמם נושמים. 

ללא מורה דרך, יד מכוונת, מפת דרכים, 

ללא כוונת משורר וליווי הורים, 

אז אל, בבקשה, כי אני לא רוצה. 

הידיעה שאני את עצמי מכירה, 

היא כל מה שאני צריכה.

אני מרגישה אותו מטפס, מתחיל בבהונות.

קיסוס מתפתל נצמד לעצמות, 

נחשי חנק מתלפפים סביב השוקיים, 

מקשיחים את הברכיים, 

מחזק ירכיים ואגן, 

שולח את רגשותי הרחק מכאן. 

מכדרר את הטבור, 

קושר את השדיים לכדור, 

מתביית על הצוואר, 

מוצץ מתוכו אוצר, 

מכופף כתפיים לא מוותר, 

אני יודעת רק שאני רוצה אותו קרוב יותר.

מלטפת טיפות טל עדינים,

זמן יקיצה לעלי רקפות ושושנים,

מעירה בעדינות של מאהבת, 

משכיבה לישון, אחות מוזהבת,

מברישה באדוות חמלה, 

מבקשת מאיתנו להכלה, 

משיבה חלומות תחת כנפה, 

שורקת לדרור ואנפה, 

מביאה צינה מתפצפצת, 

מקימה, בונה, משפצת, 

מרדימה את החושך למנוחה, 

בוקר טוב גם לך זריחה.

ציירתי לה דרך, 

מכחול של קסמים שיאיר בלילך מלוכלך. 

כתמים שלא ירדו גם בשכבות שיתייבשו עם הזמן, שתוכל לראות לנצח איפה כבר צעדה. 

כתבתי לה התחלה, כדי שכשתדפדף אל הסוף תוכל לראות רמזים לעבר נחשק. 

ניגנתי לה סוף, מילים מלובלבות, אותיות מתלחפות, סיום מבושבש. 

שתסכיל להפנים את עיוורון תודעתה של מציאות מחוזרת. 

צעדים מהוססים, בהונות נצמדות זו לזו, מסרבות להיפרד, להניע את הגוף אל מחוץ לאיזור הנוחות, שתיקות שמקורן היכרות עילמת, נשימה לומדת את אחותה. 

מילים שמחכות להיאמר בבוא העת, ממתינות לתזמון מדוייק או אף לא יגיע לעולם. 

נתיבים אין ספור מסתלסלים עם שיר רוק נושן, תקופת התבגרות הנצמדת כצל ופורצת לחלל ללא הזמנה.

גישוש עיוור אחר מלודיה הנתפרת אט אט מחוטי מחשבה וצחוק. 

הלחץ בין האני, לבין האני שאני חושב שטוב יותר,

מחמם את הדם תחת שכבות עור מנוקדות, מאפשר למרות כל, לצאת אל הלבנה וללחוש לה לחישת גאווה עצמית סמוקה. 

כולם בידי, 

בכוחי לדון לכאן או לשם, 

להתאים את המציאות, 

לגזור לחתוך ולשרוף. 

כולם בראשי, 

שיעורי היסטוריה קדומה, 

גרעין קיום מעורער וקבור, 

עשב טפיל המתייבש לאטו. 

כולם, כולם.

תמיד גם גיניתי וגם הגנתי 

כל אחד ואחד אבל זה בכלל לא הם זו אני 

אני מוציאה את הצד הזה מהם בכח 

זה מזוכיזם בצורתו הגרועה ביותר 

אני אפילו לא מודעת שאני עושה את זה עד שהם לא אומרים לי 

שעם אף אחת אחרת הם לא כמו שהם איתי

ולדעת שזו את 

נקודה שחורה שגוררת  שמצליחה לזהור רק באפלה, רק שאין אף אחד מסביבה, חסרת זרועות, כדור שלג של מחשבות, ואי אפשר לעצור 

הלוואי שכבר יגיע האור

כך זוהר הנקודה יכבה, תהיה בלתי נראית, תוכל לנוח, המחשבות ירגעו, זרועות יעטפו והאיזון ישמור על תבניתו

שורש כל הרגשות העצמיים השליליים 

לרצות מה שיגרום לאחר להתמודד עם מה שהוא לא חייב 

זה שאני רוצה, צריכה , לא אומר שמגיע לאחר לחיות חיים שלמים עם המשקל הזה 

הוא כבד מדי, משקולת מלאה דאגות, חרדות, מדירות מנוחה מעיניים עייפות 

לכן עלי לזכור, להרים בשתי ידיי, להניח על כתפיי, לשאת בגופי, להניח להם לצעוד קלים יותר.