בוקה ומבולקה

יוצאים ממני כשאני ערה 45 שעות רצוף

לא רק מטפורית 

למרות שהטיימינג היה בהחלט מדוייק 

וטיימינג הוא עניין זמני לחלוטין 

היו שם רגעים, נדירים, זכורים, שמורים 

כאלה שגרמו לי לרגע אחד קטנטן לחשוב ש 

בשתיקות שנבראו נכונה

 ובלפיתה חזקה ומדוייקת 

התקרבות הדדית להכלה קיומית 

בדיקה מדוקדקת של מורא מול צמיחה 

ואז 

אין באמת מילים יפות 

עפה לי הנעל ישר לפרצוף 

בעטה לי בעין ובעטה אותי מהדלת 

ידעתי מההתחלה אבל אני לפעמים מטומטמת 

נ.ב. לפחות גם זה היה רגע די מצחיק

"הבנו אז
יש דרך לחצות את הגדר
לתת למישהו לעבור לפנינו"

"אנחנו מחליטים להמשיך בלימודינו בלי מורה בעצמנו
לשם כך יש כלל פשוט ביותר
החיבור צריך להיות אמיתי
עלינו לתאר מה שקיים
מה שאנחנו רואים
מה שאנחנו שומעים
מה שאנחנו עושים
המילים שמגדירות רגשות מוטב להימנע מהשימוש בהן ולהיצמד לתיאור מדוייק של העובדות "

בכל פעם שאני חוזרת לשם 

אני מרגישה בחוסר רגש 

קשת רגשות מטורפת, מטלטלת, מכווצת חזה כואבת בעצמות 

מילים ללא רגשות 

רק תיאורים 

בשפה פשוטה 

בלשון רבים 

בהווה 

ללא שמות או תחושות 

מאה חמישים עמודים קטנטנים 

שנחרטו לי בזיכרון ולא מרפים 

הם מחשלים את עצמם למכונות הישרדות עם לב פועם ונשימות 

והם אכן שורדים 

אם הם היו שניים או אחד 

ניתן לשאול רק אחת שכבר איננה 

אגוטה קריסטוף 

מה הייתי נותנת כדי לשבת איתך לקפה 

ואני בכלל לא אוהבת קפה

אני יכולה

אני באמת יכולה 

אני יודעת שאני יכולה 

מובן מאליו וברור שאני יכולה  

אני 

לא 

יכולה 

תמיד 

ככה היה מאז ומעולם 

 חוש שהושרש כה עמוק בליבתי 

לעד ישאר 

על צידו הטוב ביותר 

לעבוד על עצמי לימדתי

הבעיות מתחילות כשאני רוצה יותר

הבעיות מתחילות כשאני מנסה 

ולא לנסות לא למדתי 

פעם בכמה זמן אתה מופיע לי בחלומות 

כאלה שאני זוכרת ושמופיעים ממש בשינה 

ובחלום אנחנו בטבע איפשהו 

יש הרבה עצים וצללים 

שקט וציוצי ציפורים 

בריזה נעימה 

שעת דמדומים 

ואנחנו? רק מדברים 

צועדים 

הצעדים שלך יותר מהירים והרבה יותר גדולים משלי אז נוצר מרחק 

אתה עוצר ומחכה שאני אדביק את הקצב 

הנעליים שלך נוחתות עלים הפצפוץ נעים לאוזן 

רגליי יחפות מרגישות את השברים טובעות בתוך עקבותייך 

אנחנו ממשיכים זמן אינסופי 

צועדים מדברים 

מתרחקים שותקים

מתקרבים צוחקים 

אבל אפילו את הזכות לדבר הפסדתי

איזה זין מניאטורי 

עם עורלה 

עם שלפוחית ומוגלה 

חרא חרא ועוד קצת חרא בשביל הגיוון 

זה הופך אותי לאדם די חרא בסופו של דבר 

אייף

זו שיירה ארוכה.

הם הולכים אחד אחר השני, 

הם יודעים את הסוף,

הם קוראים לו לבוא,

שימהר בבקשה 

יסיים את מסכת העינויים הבלתי נגמרת

צעד גורר צעד

 גורר מעידה, גורר צליעה

 גורר גרירה גורר....

עד שלא ניתן,

עד שיעצרו למנוחה כפויה,

יביטו בחופת עלים,

לא יבחינו בפנים,

ידברו אליו, אל הסוף,

בלי לדעת שהוא כבר פה,

ברגע שעצרו את ההליכה,

תמה דרך השיירה

שאין שעון מעורר ולקום מוקדם, שומר שלא אאחר. 

מאתר לי נורות אדומות, דרכים חסומות, מפלצות מגיחות בעלות לסת רפויה. 

מקדים מפגע זמני תורן בדרך לעמדת התייצבותו. 

מחדש רקמות, רוקם על צלקות, מבריש את העדינות הדקה עד לשחוק מכווץ. 

מרגיש תובנות, מפרש מסקנות, סב אל השולחן שבע ומסופק. 

מבחין בכל חוסר במלאי ומדווח ברשימה מפורטת. 

מודע איפה נכון לו כל כך להישאר, מסרב לפנות, להתפנות, כובל עצמו בשלשלאות, זורק את המפתח לים ועושה עצמו לחרש. 

בנינו מילון שלם משלנו, מילים מומצאות, קיצורי דרך וסיסמאות, כדי שנוכל לדבר ליד אחרים מבלי שיבינו. 

רק שלעיתים האופי הבלאגניסטי שלי מכריע.... איפה שמתי את המילון הארור?

אז אני בדרכים, הפתעה גדולה יש פקקים מפה ועד הגבול, כולם צופרים, מצפצפים, לחוצים, רק אני הקטנה רוקדת במושב לשמע המוסיקה הבכלל לא נעימה. 

אין צורך לשים שיר ברקע, הראש קודח, הוא בונה סיפור, רואה את סוף הדרך, רוכס ומשכתב. 

האוויר עומד, אנחנו עומדים, כולם כעוסים מוציאים אגרסיות על שכיניהם לסבל. 

סביבי בועת הגנה בצורת בילי החמוד והמתכתי, שומר עלי מהשגעת המתחוללת, לא נותן לכעס לחדור את הדלתות הקעורות.  

אני יכולה לראות איך השיירת הנמלים הזו לא תזוז לעולם, אני מוכנה לשבת כאן שעות וימים, כשאגיע יגידו 

אוי מצטערים, מאוחר מדי, אין כבר כניסה, תחזרי ביום אחר בסדר? 

וכמובן שבדיוק אז משתחרר לו הפקק

בקצוות בקצוות, 

לילות שלא נרדמים, גם לא לדקה, 

לילות שאי אפשר לצאת מהמיטה, 

מים שלווים, שקט, שריקה רכה, 

סערה, סופות, שיט בעלטה. 

בקצוות, בקצוות,

איפה ששרות עלמות עילמות, 

שרוכבים על עלי שלכת, 

מדרדרים לתהומות, 

והחשכה מברכת. 

אספתי אלי, 

הושבתי מצדדי, 

עטופה מכל וכל, 

קולות שיצאו במחול, 

יזנמו קצה כזה או אחר, 

אתעורר, אגלה מחדש כשיתבהר.