בוקה ומבולקה

זה לא מוצא חן בעיני

זה לא מוצא חן בעיני בכככללל

זה הורג אותי ומחיה באותה הנשימה, 

חוץ מזה אין כמעט כלום לנשמה. 

לשה ולועסת עד יצא עשן 

עוד מעט יחלוף ויהפוך לישן 

בנתיים קורע גוף ולב, 

לא מרגיש צמא ולא אם רעב 

נפשי כבר תשושה 

שיגיע הרגע, בבקשה 

אבל החשמל שזורם לא משקר 

הוא מחיה, מנשים, מעורר 

נתפרה במדוייק למידותיי חליפת שלושה חלקים,

מהם יצאתי שלמה יותר.

כל באי האירוע התנקזו לדמות אחת, שידעה את כל המהלכים, עיניים חודרות וכמה מילים. 

לחיים רטובות ושפתיים מחייכות אחת לשנייה, נשיקה במצח  ומילה טובה. 

ללא חריגה קלה שבקלות ובכל זאת נשאר מקום לכמה הפתעות. 

נתתי משהו שישאר לעולם, שחשבתי שיחסר ואולי לא אוכל.

נוכחתי לדעת שבלב שלם, רק בשביל הרגע שבעצמו נושם.

שיכול ותיקן ועליו הייתי נותנת יותר, הוא הלך איתך ואיתי יישאר. 

הלכת ולקחת איתך את כולם, כל אלה שלא נפרדו ובכל זאת אינם. 

המילים אפילו לא יוצאות לי יפות, נשאר רק לומר אלפי תודות.

מסע איטי ורב תהפוכות 

ולא הייתי רוצה אחרת 

חוצה גבולות הגיון ויבשות 

מתפרס על מרחב הזמן והתודעה 

ממיין מרסק ומוליד מחדש נחמה 

רק יש שיראה 

אוספת שוב כלים ואנשים 

בוררת בעין חשדנית ומרותקת 

תקווה קלושה מבעבעת בליבתי 

מעולם לא ויתרתי 

לא לגמרי שיחררתי 

והגיע הזמן למערכה האחרונה 

בה האקדח ירה אבל לא יפגע 

בבקשה

כל כך התרגשתי, אחרי זמן רב שחייתי רדומה, תחת המים, בקושי נוכחת, מרימה את ראשי לשאוף אוויר מדי פעם, מותחת את גפיי לפני שיתנוונו.

ממקדת את כולי בלטפל, להביא לתוצאה, להקשיב, להכיל, לנזוף בחצי צחוק וחצי בנהמה, לשדל, לעכל, לתווך, למיין להבין מה צריך ומה כבר אין. להסתכל עשרה צעדים קדימה, לתכנן, להצחיק, לצעוק, למדר ולארגן.

והנה, לרגע הרגשתי, זרמי חשמל וחיות, עתיד נכחד שחזר להתהוות. 

וידעתי!!!!!!! 

הזהרתי את עצמי, נאמתי בלהט וכלום לא עזר, הלב רצה לפעום ושוב נעצר. 

וכולם אומרים קודם כל בשביל עצמך..... 

הם לא מבינים, אני עם עצמי בשלום, זה רק זה שבשבילו הלב רוצה לפעום. אז הדרך מיותרת וכך גם הבחירה, בכל זאת לא הייתי לוקחת חזרה. 

הנסיקה מרהיבה, לפחות זו הרגשה, משתדלת לא לראות את עצמי על הברכיים אומרת שוב ושוב בבקשה.

אני רוצה למהר ולהגיע אל הסוף.

סוף של התהליך ולדעת לכאן או לשם. 

האי ידיעה חונקת, מרגשת, מפחידה, מקרבת. 

מדירה משינה ומרחיפה על כנפי האופוריה. 

שיברא התחלה חדשה, יסמן מאבק שהוכתר בהצלחה, יביא אותי למקום בו אני יודעת שנכון לי לנשום. 

אני מבוקבקת, מחכה, תהליכי תסיסה המתרחשים לאיטם וטעמים מחוזקים במחוגי השעון. 

רק שלא אשכח שם, במרתף, מעלה אבק, או אז הכל לשווא. 

בבקשה.

אפשר אולי לשבת לצידך כל הלילה ולהמשיך לשמוע אותך מדברת, מספרת, שואלת, מחברת נקודות וקווי השקה  

אל תבלבלי כמיהה לתשוקה

סבלנו בסבלנות יתרה, אלימות הייתה לחלק בשגרה. 

היינו חייבים, מצטערים, להיפרד מהחלק בנו שסובל, בשביל לשרוד קצת יותר, להרוויח עוד זמן, עוד מקום בעולם, גם אם אין זה קיום אנושי, לפחות הוא ממשי. 

אז תרגלנו. 

השמענו את הקללות אחת באוזניי השנייה עשרות פעמים, עד נהיינו כהות חושים, עד איבדו מכוחן לחלחל אל הלב, עד נשמעו כקריעת דרור ועורב.  

חרצנו כפות בסכין חדה, העברנו אצבעות בתוך להבה, עצרנו את הדם בבהונות וסטרנו בידיים פתוחות.

בכל פעם אמרנו "זה לא כואב". עד שהאמנו, הצמדנו אל עצמותינו את האשליה, עד שלא היה כאב, נבואה שהגשימה את עצמה. 

התרגול הקשה ביותר היה אדישות אל מול המילים הטובות, למדנו ונכשלנו וחזרנו על פני ימים ולילות, עד שהיו המילים חלולות.

חייתי בעולם ללא חלונות,

רק קרעים בקירות. 

החוקים היו לי להמלצה,

העצות הפכו להלצה. 

הברכות נשמעו קללות לאוזני,

ודברי חארון לליטופים על כתפיי. 

מלקות היו לכתף תומכת, 

מועקה הייתה לשמש מברכת. 

הכל בלבל, התבלבל,

בתוכי התחולל,

ויצא בלחישה חנוקה. 

היחידה ששמרה על שמה הייתה ההבטחה.

מוקדם מדי היה לקום 

להזיל דמעה על חוסר הקיום 

אני חושבת שעל זה נלחמתי כל הזמן 

לא על אהבה מצויירת על קאן 

לטפס על סולם לעלות אל הגג

לגייס כל רגש שבתוכי שאג

לנופף ידיים ולצרוח 

להוציא בכל הכח 

התקיימתי אתם שומעים? 

אני עדיין כאן אתם לא רואים? 

בשר ודם ועצמות 

בבקשה הקשיבו לנשימות 

אבל אפילו הבקושי קיום הזה 

הפריע להמשך המחזה 

יש למחוק מרשימת הדמויות 

ופשוט לתת להם להיות