ידייה הקטנות אוחזות את ידיי העוד יותר קטנות בעוד היא מדדה לאיטה חזרה אל חדר השינה. היא התחילה להצטרד אתמול, אחרת וודאי הייתה מייללת כמו בכל פעם שכפות רגלייה היחפות פוגשות ברצפה הקרה אחרי המקלחת "הכל מתכווץ לי" הייתה בוכה, אבל הפעם אנחנו צועדות למנגינת נשימותיה הכבדות. ככל שאנחנו מתקרבות אל המיטה היא מעבירה את משקלה עלי וכשאנחנו מגיעות נשימותיי הכבדות מתלפפות סביב שלה בהרמוניה מזוויעה. אני עוזרת לה להישכב וממהרת לכסות אותה, אני מסתכלת סביב מנסה למצוא את המגבת לרגליים שלה ובסוף רואה אותה עוטפת את כתף ארון הבגדים. האוייבת הכתומה החדשה שלי ואני אורכות קרב מבטים, אני מכופפת את ברכיי, קופצת ומנצחת בסיבוב הראשון. אני מנגבת את הגורם המרכזי כרגע לסבל שלה וגורבת לה גרביים, היא מייד מתקפלת על צידה ולוחשת שיר ישן בשפת אמה
"זהו שיר על שני חתלתולים"
סיפרה לי לפני שלושה ימים. זה היה ביום טוב, היא שרה אותו כשהייתה במטבח, מועכת בננות,' אופה עוגה וממשיכה לספר
"סבתא שלי הייתה שרה לי כשהייתי קטנה והיא הייתה מערסלת אותי". בזמן שהעוגה נאפתה ישבנו על המרפסת, הנחתי את ראשי על שדייה וידייה הקטנות עטפו את ידיי העוד יותר קטנות והיא שרה שוב באוזניי.
אני מרשה לעצמי להשאיר אותה עם השיר, 27 צעדים לוקחים אותי לאורך המסדרון ועוד 18 דרך הסלון -אם אין שום מכשולים בדרך- יוצאת מכלא המבטחים שלנו. כפות רגליי מטביעות את החצץ עמוק יותר אל האדמה מתחתיו. עם כל צעד אני מנערת מעלי את הסורגים והמונוטוניות שמערבבים את הימים לאחד, ונכנסת בשקט אל העולם ששייך לכוכבים. מלטפת בכף ידי השמאלית את החיטה עד למחסן הגדול ואז החיטה בידי הימנית, עד שביקורי תם ואני חוזרת לפתח חדרה. גופה רפוי עכשיו ועיניה עצומות. בימים טובים הייתי הולכת לישון בחדר הקטן אבל היום אני גוררת מזרן עד שאני במרחק שאוכל לשמוע אותה עם תתעורר ובראשי מתנגן שיר החתולים עד שאני נרדמת.
