יש לי תיאוריה.
אני מאמינה שבשביל להתאהב במישהו, להתאהב ממש - לא סתם קראש או רנדום אינפצ'ואיישן – צריך להיות במידה מסויימת גרופי שלו.
אני מוצאת שתמיד אני מתאהבת במישהו שטוב ממני במשהו, יש בו לפחות תכונה אחת שמקסימה אותי באופן יוצא מגדר הרגיל ואני חייבת שתהייה שלי. אם זה חוש הומור הזוי, כשרון מעורר קנאה, אם זו דרך התמודדות לא מוכרת עם מצבים מסויימים, או סקרנות ממוקדת מעניינת, ידע מרשים בתחום כלשהו או יכולת כלשהי שמשאירה אותי בהשתאות.
בדרך כלל צריך שתהייה יותר מתכונה אחת כזו, או אחת מאוד חזקה ובולטת, בשילוב עוד מכלול דברים שמסקרנים אותי, מושכים אותי, או גם מעוררים בי הזדהות.
אם התכונה הזו שגרמה להתלהבות נעלמת איפשהו, דועכת או פתאום מאבדת מערכה; או אם מתגברות תכונות מטרידות ומאפילות עליה ואין תשתית חזקה של תכונות-קסם, ולא נשארו עוד במאגר...עלולה להיווצר פה בעייה. בעייה אמיתית. כי גם אם היו ונבנו שם עוד דברים מעבר - הבסיס, הבסיס חייב להיות שם. חייב להיות איזה צ'ארם. אחרת נשארים עם שילדה, יפה וטובה ככל שתהייה - אבל איפה האתגר? איפה המגנט הענק שמשך אותי לשם?
מה שאני בעצם אומרת זה...
גרופי מחפשת רוקסטאר.
לפני 15 שנים. 2 ביולי 2009 בשעה 11:58
