לפעמים אני תוהה, מה יהיה אם הכל פתאום יגמר?
איזו שפעת חזירים gone mad, תאונה קטלנית, רצח רנדומלי בצהרי היום, דום לב.
אנחנו כל הזמן עסוקים בלעשות תכנונים, לחשוב על העתיד,
איך יהיה זה ואיך יהיה ככה
ומה נעשה אם לא נהייה בדיוק כאלה ונעשה ככה וככה וככה.
זו כזו קלישאה ועם זאת זה דיי נכון -
אנחנו הרבה פעמים כל כך מעסיקים את עצמנו בעתיד שאנחנו לא ממש רואים מה קורה איתנו עכשיו.
נתקלתי בבחור כזה לאחרונה שגרם לי לחשוב.
ילד בגילי, עובד 805, מגיע הבייתה, בקושי משתין, וכבר מתיישב על הדוקטורט שלו עד אמצע הלילה.
פעם בשבוע אולי יוצא לאיזה שעה לגלידה להתרענן,
פעם בחודש-חודשיים-ארבעה יוצא למסיבה בשביל לחלץ עצמות או משהו כזה.
בקיצור הבנו את הפואנטה.
אז תארו לעצמכם אדם כזה פתאום מתרסק על הכביש.
עם דפיקות הלב האחרונות שלו רצים לו כל חייו בראש כמו סרט,
הוא חושב על אמא שלא ראה כבר חודש, על החברה שזרקה אותו כי לא נתן לה מספיק תשומת לב,
על החברים המאוכזבים כי לא הגיע ליומולדת בגלל עוד עבודת הגשה מחורבנת.
מעט מדיי חיוכים, מעט מדיי צחוק, מעט מדיי חוויות במעט מדיי חיים.
אנחנו כל הזמן רצים, רוצים להספיק מה שאנחנו רואים שאנשים סביבנו מספיקים,
והרבה פעמים לא טורחים לעצור לרגע ולחשוב על המחיר.
האם זה מה שאנחנו רוצים? האם יכולנו לדמיין את חיינו כך לפני כמה שנים?
ובעוד כמה שנים, מבעד לגוף העייף והקמטים, האם נסתכל אחורה בתחושת סיפוק, או בתחושת החמצה?
לפני 15 שנים. 25 באוגוסט 2009 בשעה 13:12
