אני בחורה משוגעת. עובדת בפיקים (peeks) שמתחלפים מהר כמו פיקים בגרף בדיקת קצב לב..
קורה לי הרבה, הקטע הזה, שמרוב כל כך הרבה התעסקות תפלה מסביב, ציפיות נבנות כל כך גבוה שכשאני סופסוף מגיעה למקום שרציתי, הוא בכלל לא מלהיב אותי כמו שחשבתי בהתחלה.
ניסיתי להסביר את זה לגבי עכשיו - זה כמו כשלמדתי גיטרה כשהייתי קטנה: בחודשים הראשונים באמת חשבתי שהולך לי טוב ובלי מאמץ כמעט הייתי טובה בהרבה מהפרטנר שלי לכיתה וממש התלהבתי. ואז אחרי כמה חודשים גיליתי את חבורת הנדריקס, זאפה, ג'ייסון בקר ושאר פריקס אוף נייצ'ר, שלשמוע אותם הביא לי כזה דכאון שכל ההתלהבות ירדה לרצפה. ניסיתי להחזיק אותה בכח, אפילו אבא גם קנה לי חשמלית, אבל עד היום היא מעלה קורוזיה בקייס היקר שלה ויוצאת מהמחבוא פעם בשנה לכמה דקות כשאני נזכרת כמה אהבתי אותה.
זה מדכא בכל פעם מחדש להיווכח עד כמה אתה לא יודע כלום. ויש כל כך מעט זמן ומשאבים שמאפשרים לצבור ידע. כל כך מעט זמן ומגוון כל כך גדול של דברים שצריך להספיק ללמוד ולעשות ולהשיג ולהצליח, ולדחוף שם גם קצת חיים בין לבין...
אני לא יודעת אם זה נקרא פרפקציוניזם, נרקיסיזם, אולי סוג של מגלומאניה או כל דבר אחר שההגדרה שלו לא ממש חשובה כרגע אבל הוא דיי מחרפן אותי. הצורך, הנזקקות הזו לדעת הכל עוד לפני שמלמדים אותי. קנאה לידע. אני רוצה לדעת כל מה שאתה יודע. כל מה שיודע כל מי שעומד מולי.
לפני 15 שנים. 31 באוגוסט 2009 בשעה 23:10
