Eyes Wide Shut

ראיתי היום מישהו ברחוב יושב עם הכלב שלו באיזו בורגרייה, לא יודעת מה הכלב עשה, נראה שהוא סתם התרומם על הרגליים, אולי ריחרח משהו...ועל זה חטף סטירה. הוא נראה כל כך נעלב, כאוב כזה, הביט בבעלים שלו בעיניים גדולות מפוחדות, התכווץ כולו וחזר לרבוץ לרגליו..
לא יודעת איך פתאום זה קפץ עליי אבל ממש כמעט התחלתי לבכות.
כמה דקות אחר כך ראיתי בחורה הולכת ברחוב עם איזה משהו דומה לפודל, רק בגודל של רבע עוף, נראה כזה שאפשר לעשות לו "פווו" והוא יעוף 4 מטר הצידה.. לא היה משהו מיוחד, פשוט משכה אותו מהקולר בצוואר.. זה היה נראה לי כל כך נורא באותו זמן ששוב עלו לי דמעות בעיניים..
זה פשוט משונה לי כי אלו דברים שבד"כ לא שמים לב אליהם, והיום פשוט נחמץ לי הלב...בצורה קיצונית.. זה היה נראה לי כמו תינוק קטן שמושכים אותו מקולר על הצוואר..

ומצחיק לכתוב דווקא כאן על קולרים וכד' ובטח יהיו אלו שיחשבו לעצמם "גם אני רוצה"...
לא יודעת, אולי דווקא בגלל העובדה שכן הייתי בסיטואציה ואני יודעת איך זה להימשך מקולר ...אולי זו דווקא הסיבה שזה מוציא ממני תחושה כל כך רעה.
כלב שחוטף סטירה... זה לא כמו אדם שיכול לקום ולהגיד מילת בטחון ולעצור את המשחק.
מבחינתו האדון שלו זה אלוהים. כל יכול. ואם הוא חוטף סטירה על כלום, הוא גם היה מתנצל אם היה יכול.

אני מבינה כבר שאני אובר-רגישה היום... אבל להעלות שוב את המבט של הכלב העדין הזה..פשוט מעלה לי דמעות...