מכעיס אותי שאתה מאמין לעצמך לסיפורים שאתה ממציא עליי.
מכעיס אותי שאתה מפיל עליי את כל האחריות כאילו בכוח גזלתי ממך את השליטה על החיים שלך.
מכעיס אותי שאתה מנפח כל זבוב לפיל.
מכעיס אותי שאתה ילד קטן ומטומטם ולא יכול להתמודד עם סיטואציות בדרך רגילה אלא מחקה את הדרמות שאתה קורא בספרי ה"מדריך לפסיכופת המתחיל" שלך.
מכעיס אותי שאתה נשארת the same self rightous prick שתמיד היית למרות שאתה לגמרי מתכחש.
מכעיס אותי שלא השתנית בכלל למרות שהצגת את עצמך באור שונה לחלוטין ומכעיס אותי שלא רציתי לראות את זה.
מכעיס אותי שאתה כל כך לא בוגר שאתה צריך להמציא תירוצים כדי לכעוס עליי כדי להתגבר.
מכעיס אותי שמאז ומעולם תמיד עשית את מה שכעסת שאני עשיתי, ולא יכולת לשאת את זה כשהצבעתי על העובדה.
מכעיס אותי שאתה מציג את עצמך תמיד כקורבן הפגוע השיכור הבוכה והמדוכא
ואותי כזו ש'רוקדת על הקבר שלך'
ובעצם אני זו שנשארה לגמרי לבד.
שוב.
אני לא אסלח לך יותר על מי שאתה
ואני לא אשכח שוב איך אתה באמת גורם לי להרגיש.
לפחות, כרגיל, למדתי עוד כמה שיעורים חשובים.
עכשיו אתה יכול לחזור למקום שממנו באת.
אני לא אסתכל לאחור הפעם.
לפני 14 שנים. 14 בינואר 2010 בשעה 23:56
